ההמתנה: תיאור המצב הישראלי של המתנה מתמדת למשהו שיקרה (מלחמה, שינוי). אווירה: תחושת שגרה מעורבת בחוסר שקט. תוכן: פוליטיקה, אהבה וחיים יומיומיים על רקע תחושת הסוף הקרב.
הוליווד או מורקמי
אם כך, למה אכזבה? כי החשבון לא מתיישב. מה שצפוי לקואליציה לפי סקרים לא מביא אותה ל־60. מה שצפוי לא מעביר את גנץ ואת הנדל את אחוז החסימה. ולבנות על ליברמן, שילך לקואליציית ליכוד, חרדים ובצלאל סמוטריץ' (אם הוא יעבור!), זה הימור לא קטן. ולכן, כנראה שהשורה התחתונה היא שמה שהם רוצים כבר לא יהיה. שוב – אם הסקרים מדייקים. לא כולל הסקרים של ערוצים 14 ו־15, שמבטיחים לקואליציה גן עדן של מנדטים.
גם תומכי גוש האופוזיציה יכולים להתכונן למה שנראה ברור לגמרי. החלום של רובם לא ניתן להשגה. לא תהיה – אם הסקרים מדייקים – קואליציה של הנדל עד יאיר גולן. המודל של המדד נותן לאפשרות הזאת היתכנות של 25% בלבד, וזה מודל שעדיין מושפע מהסקרים שיש בהם שלוש מפלגות ערביות. עוד שבועיים, כשהמספרים יתייצבו במסגרת המציאות החדשה, ההסתברות לניצחון כזה מן הסתם עוד תרד.
אלא ששני דברים קרו בשבועיים האחרונים שאי אפשר להתעלם מהם. הראשון – צריך להניח ששלוש הערביות מתאחדות, מה שאומר כמעט בוודאות שיהיו לערבים קצת יותר מנדטים, אולי אפילו 15 או 17. השני – נפתלי בנט הכריז שלא יישען על קולות הערבים.
זה אומר שאין לאופוזיציה סיכוי להגיע למספר שהיא רוצה להגיע אליו. חשבון פשוט: 120 מנדטים פחות 15 לערבים משאיר בקופה 105 מנדטים. אם לאופוזיציה יהיו 61 זה אומר שהקואליציה תקבל רק 44 מנדטים. התחזית הכי נמוכה של המודל שלנו מעמידה את הקואליציה על 46 מנדטים. כך שמי שבונה על קואליציה של גוש השינוי ללא תמיכת הערבים, בונה על נס.
מכאן אפשר לעבור לאכזבה הפרטנית של בוחרים במפלגות השונות. התומכים של בנט לא במיוחד רוצים לשבת עם הליכוד. הם מעדיפים מפלגות אחרות, מגוש השינוי. תומכי הליכוד לא במיוחד רוצים לשבת עם בנט. כבר אמרנו, הם מעדיפים את ליברמן, ואת ש"ס, כמובן. תומכי ש"ס ממש לא רוצים את ליברמן, ולא את יאיר לפיד, ולא את בנט. הם לא רוצים אף אחד חוץ מאתם יודעים מי.
תומכי יש עתיד רוצים את מפלגות גוש השינוי, כולל רע"ם. זה מה שרוצים גם תומכי הדמוקרטים. מבחינתם, אם זה רע"ם או בנט, הם אפילו מעדיפים את רע"ם. תומכי הדמוקרטים צריכים להיערך לישיבה של עוד קדנציה באופוזיציה, כי לשם המתמטיקה לוקחת אותם. אלא אם הם חושבים שבנט שוב יסכים, אחרי הבחירות, לעשות פליק פלאק לאחור ולהכניס את עבאס לקואליציה שלו (מה שכנראה לא יקרה).
כך שהבוקר של אחרי הבחירות, בתחילת הקיץ של יוני, או בתחילת הסתיו של אוקטובר, יהיה כנראה בוקר מעונן, בלי קשר למזג האוויר. בוקר של התפכחות מחלומות. ישראלים רבים חושבים שהבחירות הקרובות יהיו מהחשובות ביותר בתולדות המדינה. המחשבה הזאת מובילה אותם לציפייה לסוג של קתרזיס. בחירות דרמטיות – סוף דרמטי. המספרים מלמדים על אפשרות אחרת: בחירות דרמטיות – סוף מעורפל.
לא סוף הוליוודי־בוליוודי של אנחת רווחה; של גיבור מנצח על סוס שמתרחק לעבר השקיעה אחרי שהותיר את יריבו שרוע על הקרקע. סוף ספרותי־איכותי פתוח. סוף הרוקי מורקמי. כזה שבסופו הקורא נותר עם מחשבותיו על מה שקורה אחר כך. כזה שבסופו לא ברור בכלל מי הגיבור, מי הנבל, מי נותר על רגליו, מי ניצח, מהו בכלל ניצחון.
יש מי שמקווים בדיוק לזה. לסוף הפתוח, הלא פתור, שיאלץ את המפלגות להשלים עם מציאות שאין בה אפשרות לקואליציות של קצוות. בראש שלהם, היום שאחרי הבחירות הוא בדיוק היום שמתואר כאן, בתוספת קטנה וחשובה של רצון טוב. אחרי הקרב הגדול תבוא התפכחות, הפסקת אש פוליטית, התכנסות למכנה המשותף של גוש האמצע. וגר נתניהו עם בנט, ולפיד עם סמוטריץ' ירבץ. זו תהיה קואליציה ציונית רחבה, או קואליציית מתונים רחבה. או קואליציית הסכמה רחבה. כי אין ברירה.
אולי זה באמת יקרה, מי יודע. אולי יתברר שזה אפשרי. אבל יש כמובן גם שתי אפשרויות אחרות. ראשונה – כבר היינו בה לא פעם: בחירות חוזרות. כי אף אחד לא יוכל להקים קואליציה. שנייה – קואליציה רעועה ומסוכסכת. קואליציה שבה אף אחד לא רוצה לשבת עם אף אחד, וכולם עסוקים בטרפוד תוכניות של הצד השני, מבפנים.
האם התסריטים האלה עדיפים על פני תסריטים של ניצחון ברור לאחד הצדדים? על זה דווקא יש תשובה: תלוי מי יהיה הצד שניצחונו ברור. ובמילים אחרות: אם אתם תומכי גוש הקואליציה, בעיניכם סוף פתוח עדיף על פני ניצחון ברור של גוש השינוי. אם אתם תומכי גוש השינוי, בעיניכם סוף פתוח עדיף על פני ניצחון ברור של גוש הקואליציה. ובמילים אחרות: יכול להיות שנקבל בדיוק את מה שבסתר ליבנו, ברגעים של חרדה, כולנו בעצם רוצים.
בי נגד בי
נפרק את מה שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לחלקיו: "בשלב מסוים במלחמה לא הייתה לנו מספיק תחמושת". זה נכון. זה ידוע. "ולוחמים נפלו". בזה אין ספק.
עכשיו נחזור על המשפט כולו, כי הוא המשפט שסיפק כותרות: "בשלב מסוים במלחמה לא הייתה לנו מספיק תחמושת, ולוחמים נפלו". האם הם נפלו מכיוון שהייתה חסרה תחמושת? נתניהו רומז שכן, אך לא אומר כך. אולי היה קשר סיבתי – מכיוון שלא הייתה תחמושת, לוחמים נפלו. אולי זה היה פשוט קשר עלילתי – בזמן שלא הייתה תחמושת, גם נפלו לוחמים.
"חלק מאובדן התחמושת הזה הגיע גם כתוצאה מאמברגו". כאן מתחיל ויכוח. אבל נתניהו אינו מקבל ההחלטות היחיד בישראל, כולל בקרב מי שישבו אז קרוב למוקדי קבלת ההחלטות, שחושב שהיה מעין אמברגו. לא אמברגו ממש – אבל גרירת רגליים, רמזים שאם ככה אז ככה, לחצים שקשרו את אספקת הנשק לקבלת החלטות בישראל. אגב – אין בזה חדש, וגם אין בזה פגם. בעל המאה, כך מקובל אצלנו, הוא בעל הדעה.
"זה השתנה לבלי הכר עם כניסת הנשיא טראמפ". נכון. טראמפ היה נדיב יותר בעניין התחמושת. ומצד שני, הוא – לא ביידן – הנשיא שכפה על ישראל את הפסקת המלחמה וקבלת תוכנית 20 הנקודות (אם ביידן היה מגיש את אותה תוכנית מילה במילה, ספק אם נתניהו היה מגיב להצעה באותה נדיבות מתרפסת).
"אבל אנחנו הגענו לבגרות ביטחונית. אנחנו חייבים שתהיה לנו תעשיית נשק רובוסטית ועצמאית". זו אמירה מוקדמת ומוגזמת. אנחנו כנראה רוצים להיות במצב שנתניהו מדבר עליו. אנחנו כנראה עוד לא הגענו למצב הזה. האם נגיע? זה מחייב לפחות שני דברים: כושר פיתוח והמצאה של מדענים ומהנדסים מצוינים – שלא בטוח שממשלת נתניהו מעודדת את חינוכם. הקצאת משאבים כלכליים רבים לאגירה של תחמושת – שמשמעותה ויתור על הקצאות לדברים אחרים, פחות חשובים (ולא, עצירת הפרסים הספרותיים לא מספיקה כדי לממן מחסני חירום מלאים).
לא מעט דוברים ביקרו את ראש הממשלה על דבריו. בצדק ביקרו. בצדק אמרו שדברים מעין אלה הם סוג של כפיות טובה (ראו את דבריו של השגריר לשעבר מייק הרצוג). ביידן עמד לצידה של ישראל מיד, בנחרצות, בנחישות, באופן פומבי. הוא בא לבקר. הוא סיפק סיוע.
נכון – היו לו גם דעות, והיו גם דרישות, והיו גם הצעות מופרכות. זה המחיר של חיים בחסות של מעצמה. הניסיון לרמוז שבגללו נהרגו חיילים ישראלים פשוט מכוער. האחריות לחייהם של חיילים ישראלים היא אחריותו של ראש ממשלת ישראל, לא של נשיא ארה"ב. האחריות שלישראל תהיה מספיק תחמושת היא אחריותו של ראש ממשלת ישראל, לא של נשיא ארה"ב.
לצד זאת ראוי לומר: אין טעם לגלגל עיניים ולהעמיד פנים שהאמריקאים לא עיכבו משלוחי תחמושת לישראל, ולא הפעילו לחץ על ישראל. מספיק ששר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, הניח את היד על הברז, חצי ברמז, כדי שעמיתיו בישראל יקלטו את המסר. ארה"ב לא רצתה שישראל תתקוף בלבנון בתחילת המלחמה. ארה"ב העמידה קשיים לקראת המתקפה ברפיח.
אפשר לחשוב שהאמריקאים צדקו או טעו, אפשר לחשוב שהציגו הסתייגויות סבירות או מופרכות, אבל לא צריך להכחיש את האמת: ממשל ביידן תמך בישראל מיד בתחילת המלחמה, וראוי לתודה. אחר כך הציב על דרכה מכשולים, חלקם בגלל שהיו בממשל אישים שהסתייגו מדרך הפעולה של ישראל, וחלקם בגלל לחצים פוליטיים כבדים לרסן את ישראל.
אבל מה נתניהו בעצם רצה לומר? מה התכלית של רמיזות מהסוג ששיגר? אחת כמעט ברורה מאליה: לספק לציבור הצמא לאשמים עוד אשם שאיננו נתניהו עצמו. אם חיילים ישראלים נהרגו בגלל אמברגו של ביידן, זה אומר שהם כנראה לא נהרגו בגלל מחדל של נתניהו. וזה המסר.
די ברור, כמעט מיומה הראשון של המלחמה, שנתניהו מבקש לחלק את עוגת האשמה בין כמה שיותר שחקנים, שאף אחד מהם איננו הוא עצמו. יש מי שחושבים שהמעשה שלו הוא פשוט בריחה מאחריות. יש מי שחושבים שהוא באמת לא אשם – אשמים הצבא, השב"כ, קודמו בתפקיד, רמטכ"לים לדורותיהם, היועצת המשפטית, וגם ביידן. כולם כולם. לא הוא. אם רק היו מעירים אותו, הכל היה נראה אחרת.
טוב לו לרוץ גם נגד ביידן. טוב לו לקשור את כל החבילה: שופטי העליון, קרן וקסנר, האליטות, אהוד ברק, אהרן ברק, המפלגה הדמוקרטית, הפצ"רית, אוניברסיטאות העילית, הרצי הלוי, ערוצי התבהלה – את כל אלה הוא ינסה לסמן כאנשים של ביידן – ומולם יציב את עצמו ואת אוהדיו – האנשים של טראמפ.
כך הופכים ויכוח מקומי על אחריות ואשמה לסעיף במאבק גלובלי שנתניהו במרכזו. יש מחנה השמאל, שאפשר לזהות עם אירופה, עם ביידן, עם הרווארד, עם עמנואל מקרון, עם אנרכיסטים, עם הקרן החדשה, עם שקמה ברסלר.
מולו יש מחנה לאומי של טראמפ – מחנה מפציצי איראן, מרסקי ונצואלה, כובשי גרינלנד, חושפי צביעות הפרופסורים, אומרי האמת בפנים, הלא מנומסים, הלא מתנצלים. כשנתניהו מכה בביידן, הוא מרים את עצמו ממדמנת המריבה של הפוליטיקה הישראלית הקטנה – ונוסק למרומים במסגרת מאבק גלובלי על עתיד המערב.
לא תתקשו לנחש מי חושבים כך בשיעור גבוה במיוחד. 74% ממצביעי הליכוד, 76% ממצביעי הציונות הדתית, רוב גדול של החרדים, של תומכי עוצמה יהודית. רוב גדול של תומכי הקואליציה.
וטראמפ כמובן פופולרי בישראל (באמריקה מצבו פחות מזהיר). 82% מתומכי הליכוד אומרים שהוא הנשיא הכי טוב אי פעם לישראל, ועוד 15% די מסכימים לזה. כלומר, קרוב מאוד ל־100%. וזה עוד יותר טוב מזה: ביידן לא אהוד מהימין־מרכז וימינה. טראמפ אהוד למדי כמעט עד השמאל. אפילו במחנה של מי שמזדהים כמרכז־שמאל עדיין יש רוב שמסכימים, לפחות במידת מה, עם האמירה שטראמפ הוא הידידותי ביותר לישראל אי פעם.
מכאן שנתניהו מזהה את עצמו עם נשיא ידידותי בעיני כמעט כולם, ונלחם (כלומר, אומר דברים לא יפים) עם נשיא שאינו ידידותי בעיני כולם. הוא כמובן לא עושה את זה כדי למצוא חן בעיני תומכים של יאיר לפיד או יאיר גולן. אלה אבודים מבחינתו. הוא עושה את זה עם הפנים לתומכים של נפתלי בנט או של יועז הנדל. אלה שנמצאים באזור חיוג "אולי עוד נעבור מחנה".
מתומכי בנט – כמעט שליש (30%) חושבים שבממשל ביידן הייתה שנאה לישראל. 81% חושבים שטראמפ הוא הידיד הכי גדול אי פעם. יותר ממחצית מתומכי המילואימניקים של יועז הנדל חושדים בביידן, כמעט תשעה מכל עשרה מהם נותנים קרדיט גדול לטראמפ. לאלה נתניהו מדבר. הוא מדמיין את הישראלי הזה אומר לעצמו: אני עם טראמפ, וברור לגמרי מי בישראל מייצג את המחנה שלו. מי שמדבר לא יפה על ביידן.
השבוע השתמשנו בסקרים ובטקסטים מאתר המדד, בסקרי גאלופ, המכון למדיניות העם היהודי, המכון למחקרי ביטחון לאומי ובשיר של שלמה ארצי "סייסטה מקומית".
התרעות פיקוד העורף