הטענה שלי היא שנתניהו צועד בנתיב דומה, ולא רק בגלל נוסטלגיה לעבר, אלא בשל עובדות שקשה לראות מבעד למסך העשן של המחאה והקיטוב. מתחת לרעש הצייצני ולרטוריקה הפוליטית החריפה, נתניהו נותר - גם היום - דמות ממלכתית במהותה, ושחקן מרסן בתוך מחנה ימין שהולך ומקצין. נקח למשל את הסערה סביב מערכת המשפט. נכון, נתניהו הוביל או אפשר את מהלך הרפורמה המשפטית שיצר קרע עצום. אך ברגעי האמת, הממלכתיות הישנה בצבצה. מעל בימת הכנסת, נתניהו לא שבר את הכלים. הוא אמר בפשטות: "השופט עמית הוא נשיא העליון". במשפט הקצר הזה הוא אותת שכללי המשחק עדיין תקפים. הוא הכיר בהיררכיה המוסדית וסירב להיגרר לאנרכיה חוקתית מוחלטת שחלקים בקואליציה שלו דחפו אליה. זוהי הכרה שקטה, אך קריטית, בלגיטימיות של מוסדות המדינה.
דוגמה בולטת עוד יותר היא יחסו לתיאוריות הקונספירציה סביב מחדל השבעה באוקטובר. בעוד שוליים קיצוניים ניסו להדביק לבכירי צה"ל והשב"כ האשמות על "בגידה מבפנים", נתניהו הציב קו אדום בוהק. הוא עמד מול המצלמות בוועדת חוץ וביטחון והצהיר באופן חד-משמעי: "לא הייתה בגידה". בכך, הוא בלם בגופו גל עכור שיכול היה למוטט סופית את אמון הציבור בכוחות הביטחון בעת מלחמה. זוהי פעולה ממלכתית מהמעלה הראשונה - ההבנה שיש גבולות שאסור לחצות, גם אם הם משרתים נרטיב פוליטי נוח של "האשמת הש.ג".
כמו עם בגין, ההכרה הזו תגיע מאוחר מדי. אנחנו נתגעגע לביבי כי הוא מייצג דור של מנהיגים שגדלו על ברכי הממלכתיות הישראלית הקלאסית, דור שבו גם כשיש מחלוקת תהומית, ישנה הסכמה בסיסית על קיומה של המדינה ומוסדותיה. נתניהו, על כל מגרעותיו בעיני מתנגדיו, הוא עדיין בשר מבשרה של המדינה הזו. יורשיו עלולים להיות סיפור אחר לגמרי.