אלא שאיראן אינה גרינלנד, והאיראנים אינם פועלים לפי היגיון מערבי. גאווה, עמידות ונכונות לספוג סבל, גם על חשבון האזרחים, הן חלק מהדנ"א של המשטר הזה. מבחינתו, עימות מתמשך עם ארצות הברית אינו כישלון, אלא להפך. הם משחקים את המשחק "מי ממצמץ ראשון", ויש להם זמן.
מדינות דמוקרטיות אינן תוקפות מדינות אחרות ואינן "מורידות ראשים" של מנהיגיהן רק משום שהמשטר בהן אינו מוצא חן בעיני המדינות הדמוקרטיות. זהו קו אדום שטראמפ מחויב לו, גם אם הרטוריקה שלו לוחמנית. כדי לתקוף מדינה, טראמפ זקוק לעילה. בוונצואלה, למשל, הייתה לארצות הברית עילה: למנהיג המדינה היה תיק פלילי פתוח בארצות הברית.
במקרה האיראני, אין לטראמפ עילה כזו. יש מדיניות נגד נשק גרעיני, יש לחץ בינלאומי, יש סנקציות, אבל אלה אינם סיבות לכיבוש מדינה. וטראמפ עצמו חזר והצהיר: הוא לא פותח מלחמות, הוא מסיים אותן. לכן אין מצב שהוא ישים חייל אמריקאי אחד על אדמת איראן. טראמפ מנסה לבנות לגיטימציה בינלאומית לדה־לגיטימציה של המשטר האיראני. אירופה, סוף־סוף, הכריזה על משמרות המהפכה כעל ארגון טרור, וזה בהחלט מסייע להצדיק פעולה נגדם. אבל איך, מי ואיפה – אלה כבר סוגיות אסטרטגיות שאינן מוכרעות בשליפה.
בסופו של דבר, נשיא ארצות הברית לכוד בפלונטר של תדמית. הוא אינו יכול להציב אולטימטום שאין ודאות שהוא יממש. הוא יתקשה לתקוף ללא עילה, והוא אינו יכול להרשות לעצמו לא לתקוף כלל ולשלם מחיר תדמיתי כבד שיסכן את שאר תוכניותיו, כולל בעזה.
טראמפ הציג את עצמו כמי שאומר ועושה, אבל דווקא התדמית הזו כובלת אותו. ובכל יום שעובר איראן מתחזקת, צבאית ותודעתית. בעיני האיראנים, הם כבר הצליחו להכניס את נשיא ארצות הברית למלכודת, וזה הישג.
התרעות פיקוד העורף