"כל החיים אני עובד קשה, אני לא ילד שמנת", הוא זועק אל מול קיר אטום. מי שמכיר את המסלול שלו יודע שזו האמת. בעת שילדי שמנת גזרו קופונים באמצעות קשרים, אליאב הצעיר עשה הכל בכוחות עצמו. הוא לא זכה בתהילה בירושה, הוא חצב אותה בסלע. ב-2026, בישראל המקוטבת, הכישרון אינו שווה הרבה אם האב הוא חבר בממשלה שלא כולם מסכימים עם הקו שלה.
החרמת הופעות והצפת הרשתות החברתיות ברעל הן התעמרות לשמה. איפה אבירי זכויות האדם? איפה אנשי התרבות שמדברים על חופש הביטוי? כשהחרם מופנה כלפי מישהו מהמחנה הלאומי או מהמשפחה "הלא נכונה", השתיקה שלהם רועמת. פתאום "הפרדת האמנות מהפוליטיקה" הופכת להמלצה בלבד.
אליאב זוהר אינו "הבן של" הראשון שחוטף. זה לא עושה את התופעה נסבלת יותר. אבל הוא מציב כאן רף חדש של עמידה איתנה. הוא מזכיר לנו דמויות שהלכו עד הסוף בלי לדפוק חשבון לאף טוקבקיסט אנונימי. אליאב זוהר לא מתכוון להתנצל. הוא חדור מטרה, הוא יודע מה הוא שווה, והוא לא ייתן לאספסוף דיגיטלי לכבות לו את המגבר.
בגלי צה"ל, תחנה שאינה חשודה בעודף אהדה לממסד הנוכחי, מודים שההצלחה של זוהר הצעיר היא מקצועית נטו. הוא מושמע שם כי השירים שלו נוגעים באנשים, כי יש לו קול שאי אפשר להתעלם ממנו. אלה שמחרימים את האמן המוכשר אינם מודים בכך שהם עושים זאת פשוט כי הוא לא בא להם טוב בעיניים.
מי שמחרים את אליאב זוהר הוא פחדן, התוקף אדם רק בגלל החלטות של אביו. והוא פחדן כי הוא מנסה לפגוע בפרנסה של יוצר כדי לחוש "גיבור" לרגע. אליאב זוהר ימשיך להופיע וימשיך ליצור. בסופו של דבר, הקהל האמיתי יודע לעשות את ההפרדה. ההתנגדות שהוא נתקל בה היא לא יותר מרעש רקע בקריירה של אמן שנמצא כאן כדי להישאר, ובזכות עצמו. אל תתקפל, אליאב. במדינה שבה היושרה והעבודה הקשה הפכו מטרות לניגוח, העמידה שלך היא המופע הכי טוב בעיר.
התרעות פיקוד העורף