מנהיגים ועסקנים במגזר הערבי מאשימים את המדינה ואת הממשלה בחוסר מעש, ולפעמים שולחים רמז עבה על התעלמות מכוונת. גם פוליטיקאים יהודים בשמאל קופצים לפעמים על עגלת הכזבים הזאת, ובפרט בשנת בחירות, בהתחשב בהשפעה הערבית האפשרית על עיצוב הקואליציה הבאה, כתוצאה מהקמת הרשימה הערבית המשותפת - התפתחות שניתן היה למנוע.
המשטרה ניצבת לעיתים חסרת אונים במצבים אלה, כשדומה שמערכות המשפט והאכיפה חיות במעין לה-לה-לנד מול גורמי הפשע הערביים, כולל האיסור על שימוש באמצעים טכנולוגיים מסוימים והעובדה שביישובים ערביים רבים קיים למעשה חרם על נוכחות מסיבית וקבועה של משטרת ישראל.
עם זאת, אי אפשר לטשטש גם את אחריות המשטרה והממונים עליה למצב שנוצר. מחדלי המשטרה הם בחלקם אינהרנטיים לאופייה ולתולדותיה. תפקיד שר המשטרה תוכנן ועוצב בזמנו לצרכים פוליטיים של מפא"י, ומראשית ימי המדינה מונו לעיתים אנשים פחות מתאימים לתפקיד. המסורת הזאת נמשכה.
יש מי שמכנים בחוסר שכל את ישראל "מדינת משטרה". למעשה, מבחינת האכיפה היא דומה לעיתים יותר למדינה ללא משטרה כלל, בעיקר בנושאים שהאזרח הקטן נתקל בהם. מאידך, יש לזכור שחלקים ממשטרת ישראל, גם בזכות רב-גוניותה המגזרית, רשמו בשבעה באוקטובר 2023, בניגוד לחלקים אחרים במערכות הביטחון, פרק מפואר במיוחד, ועל כך שמור למשטרת ישראל מקום של כבוד.
אומנם בלימת האלימות בחברה הערבית היא בראש ובראשונה משימתה של החברה הזו עצמה, אך מה שצריך להנחות את כולנו הוא ההבנה שמרחץ הדמים חייב להיפסק, ושזו משימה לאומית שאין להשאיר בידיים בלתי מתאימות או בלתי מספקות. זו איננה בעיה של מגזר אחד בלבד.
התרעות פיקוד העורף