מדוע קיימת אדישות מתמשכת לרצח ההמוני של כורדים, לטבח בדרוזים בסוריה, או לכליאתם והוצאתם להורג של בני קהילת הלהט״ב בחלקים נרחבים של המזרח התיכון?
אין זו מקריות. מדובר בדפוס מושרש ועמוק בתוך זרם דומיננטי של הפרוגרסיבים במערב: עוינות רפלקסיבית כלפי בנות בריתה של ארצות הברית, בצד סלחנות יוצאת דופן – או שתיקה מוחלטת – כלפי אויביה.
הדפוס הזה לא נולד בן־לילה. שורשיו נטועים כבר בתקופת המלחמה הקרה, כאשר חלקים מהשמאל המערבי הגדירו את זהותם הפוליטית בעיקר דרך התנגדות לעוצמה האמריקאית.
בשנות ה־60 הוא קיבל צורה בקמפוסים האמריקאיים במחאות נגד ניסיונות ארצות הברית לבלום את הקומוניזם בווייטנאם. בשנות ה־70 וה־80 הוא המשיך כאשר סטודנטים וארגוני שמאל בארצות הברית מחו נגד מדיניות ארצם במרכז אמריקה – לעיתים תוך התעלמות מהדיכוי האלים שביצעו אותם כוחות קומוניסטיים לאחר שתפסו את השלטון.
אותו דפוס הופיע גם במהפכה האיראנית. צרפת סייעה להחזרת האייתוללה חומייני מן הגלות, מהלך שזכה לתמיכה או להצדקה מצד אינטלקטואלים מערביים רבים. התוצאה לא הייתה שחרור, אלא הקמת משטר תיאוקרטי המטיל אימה על אזרחיו כבר יותר מארבעה עשורים.
בשנות ה־90 התגייסה התקשורת הפרוגרסיבית נגד סרביה – נושא הראוי לדיון לגופו. אך גם אז, הזעם הציבורי היה עז ומתמשך, בעוד שמשטרים אלימים לא פחות באפריקה ובאסיה כמעט שלא זכו לאותה רמת תשומת לב או ביקורת.
בשנים האחרונות, העדשה המוסרית הסלקטיבית הזו רק התחדדה.
כלי תקשורת מערביים וארגוני אקטיביזם, ובהם רבים המתהדרים בהגנה על זכויות להט״ב, משקיעים אנרגיה אדירה בגינוי ראש ממשלת הונגריה הנבחר דמוקרטית, ויקטור אורבן – בעוד שבמדינות שבהן הומוסקסואליות היא עבירה פלילית שעונשה מאסר או מוות, כמעט ואין מחאה מתמשכת.
בדרום אמריקה, נשיא ברזיל לשעבר ז׳איר בולסונרו – דמות צבעונית, אך כזו שהזדהתה בגלוי עם ארצות הברית וישראל – הפך יעד לקמפיין גינויים אינטנסיבי ומתואם מצד פוליטיקאים פרוגרסיביים והתקשורת המרכזית בארצות הברית.
נשיא ארגנטינה הנוכחי, חאבייר מיליי, הלך במסלול דומה. קרבתו לארצות הברית, לישראל ולדמויות המזוהות עם הימין האמריקאי, הספיקה כדי לעורר ביקורת חריפה מצד מנהיגים פרוגרסיביים בולטים ומערכות עיתונים.
ישראל, שבעבר נחשבה לבת ברית דו־מפלגתית של ארצות הברית, הפכה לאחד היעדים המרכזיים של עוינות פרוגרסיבית – לעיתים בשפה החורגת בהרבה מביקורת לגיטימית ומגיעה לכדי דה־לגיטימציה.
ובינתיים, הטבח ההמוני בנוצרים בידי בוקו חראם באפריקה, רדיפת מיעוטים בידי מיליציות אסלאמיסטיות והדיכוי השיטתי של נשים ובני קהילת הלהט״ב ברחבי המזרח התיכון, כמעט שאינם מעוררים מחאות בהיקף או בעוצמה דומים.
ההסבר אינו בורות. וגם לא רק צביעות.
עבור פעילים רבים, ההתנגדות לאמריקה הפכה לזהות מוסרית מרכזית. במסגרת תפיסת עולם זו, ארצות הברית ובנות בריתה נתפסות כברירת מחדל כמקור העוול, בעוד שמי שמתנגד להן – ללא קשר להתנהלותו בפועל – מוצג כקורבן או כ״התנגדות״.
כך הופכת הגאופוליטיקה למחזה מוסרי: כוח משמעו אשמה, התנגדות משמעה מעלה.
ברגע שהעדשה הזו מאומצת, העובדות הופכות משניות. פשעים שמבצעים אויבי ארצות הברית מצומצמים, מוצדקים או פשוט נעלמים. פגמים – אמיתיים או מדומיינים – של בנות בריתה של ארצות הברית מוגדלים, מוחלטים ומוסריים.
זה גם מסביר מדוע עוצמת הזעם אינה נמדדת לפי חומרת הפשעים, אלא לפי מידת הקרבה לארצות הברית. כאשר וושינגטון תומכת במשטר או בתנועה – הגינוי מגיע. כאשר היא מתנגדת להם – אותם משטרים זוכים לסלחנות, או לשתיקה.
להיפוך הזה יש השלכות ממשיות. הוא מחליש דמוקרטיות בנות ברית, מחזק משטרים עוינים, ושוחק את אמינות המאבק לזכויות אדם עצמו. כאשר הזעם המוסרי מופעל באופן סלקטיבי, הוא חדל מלהיות מוסרי – והופך לפוליטי גרידא.
ישראל, ארגנטינה, והכוחות הדמוקרטיים בתוך איראן אינם חפים מפגמים; ביקורת היא חלק בלתי נפרד משיח דמוקרטי. אך מגיע להם דבר נדיר בהרבה במערכת הפרוגרסיבית של ימינו: עקביות מוסרית.
זכויות אדם אינן נשק שיש לשלוף נגד בעלי ברית ולהחזיר לנרתיק מול אויבים. הן או אוניברסליות – או שהן אינן קיימות כלל.
זו אינה קריאה לשתיקה, וגם לא הגנה על כל מדיניות של ארצות הברית או בנות בריתה. זוהי קריאה ליושרה אינטלקטואלית. אם פרוגרסיבים מבקשים להיתפס כאלופי צדק, עליהם לשאול את עצמם שאלה קשה אחת: האם הם מתנגדים לדיכוי – או שהם מתנגדים לארצות הברית? כי כאשר ההתנגדות לאמריקה הופכת לעיקרון המארגן המרכזי, התוצאה אינה פרוגרסיביות. זה בלבול מוסרי, מחופש למוסר נעלה.
התרעות פיקוד העורף