האם יעלה על הדעת שמי שאמון על ביטחון המדינה ימתין בחיבוק ידיים לכך שהמידע יוגש לו על מגש של כסף? האחריות העליונה מחייבת יוזמה. ראש ממשלה נדרש להכתיב מדיניות אסטרטגית, להפעיל את המל"ל כגוף בקרה ומעקב, ויועץ למדיניות ביטחונית אסטרטגית, ולדרוש מהרמטכ"ל ומראשי הארגונים תוכניות עבודה רב-שנתיות הנגזרות מניתוח איומים קפדני.
תפקידו של ראש הממשלה אינו רק להאזין לסקירות, אלא לאתגר את הדרג המבצעי. עליו להסתכל לרמטכ"ל בעיניים ולשאול את השאלות הקשות ביותר על כשירות היבשה, על מלאי החימושים ועל מוכנות העורף.
עליו לוודא שמנכ"ל משרד הביטחון מתרגם את האסטרטגיה לתוכנית הצטיידות ריאלית ולא רק לטבלאות אקסל מנחמות. כאשר ראש הממשלה מתנתק מהבקרה על הזרוע המבצעית, הוא מפקיר את ביטחון המדינה ליד המקרה.
לו היה פועל כך, לא היה נדרש ל"מסמכי הסברים". הוא היה יודע מה קורה בצבא כי זה תפקידו. אך נראה שהימנעות מדרישת המידע לא הייתה מקרית; היא הייתה אסטרטגיה של עצימת עיניים מכוונת, שנועדה לייצר "מרחב הכחשה" כדי לחמוק מאחריות ביום הדין.
זכורה לי פגישתי עם נתניהו בקדנציה הקודמת, כשמסרתי לו את הדו"ח המסכם של עשור כנציב קבילות החיילים. הצגתי בפניו תמונה קשה של חוסר מוכנות למלחמה. בתגובה, הוא בחר בהצגה: צעקות על המזכיר הצבאי "מדוע לא ידעתי?". כבר אז נחשפה השיטה – הסטת האש והפלת האחריות על הדרג המבצעי.
במשולש הביטחוני – ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל – הקודקוד העליון הוא האחראי לסינרגיה. אם הרמטכ"ל אינו מדווח או אם משרד הביטחון אינו מתריע על פערים, זוהי קריסה של המערכת כולה, אך האחריות על אי-תיקון הקריסה הזו מונחת לפתחו של מי שעומד בראש. אי אפשר ליהנות מסמכויות ה"מר ביטחון" בשגרה, ולהפוך ל"מר לא ידעתי" בחירום.
מי שמחכה ש"יביאו לו" מידע במקום לרדוף אחריו, מי שאינו מעורב בבניית הכוח ובבדיקת המוכנות, אינו כשיר לקבל החלטות הרות גורל בעת מלחמה. הוא פשוט לא יודע אם לצבא שלו יש את היכולת לבצען.
המחדל אינו רק במודיעין שחסר, אלא בתפיסת המנהיגות המעוותת. מנהיג שמתנער מאחריותו בשעת הכישלון ומטיל את האשמה על פקודיו, מאבד את המנדט המוסרי להוביל. אין אבסורד גדול מזה שגורל ביטחוננו מופקד בידיו של אדם שמתנהל כאחרון החיילים בשרשרת, ולא כמי שעומד בראשה.
התרעות פיקוד העורף