בין הסכם לתקיפה: הדילמה של נתניהו וטראמפ מול איראן | סא"ל (במיל') אור הורביץ

ראש הממשלה נתניהו צפוי לפגוש היום בערב את הנשיא טראמפ, כשברקע עומדת הדילמה האסטרטגית שבין הסכם לבין פעולה צבאית.

המחלוקת המסתמנת נוגעת לכמה סוגיות, ובראשן עצם הנכונות לחתום על ההסכם.  דווקא בשעתו הקשה וההיסטורית של המשטר, הסכם נתפס כמו חבל הצלה שיעכב את התהליך ההיסטורי של קריסת המשטר. בנוסף, התפיסה בישראל היא שלא ניתן לסמוך על איראן שתעמוד בתנאי ההסכם ושממילא "הסכם חזק" עם איראן הוא קבוצה ריקה.  ארה"ב, להבדיל, אינה מסויגת באופן בסיסי ממשא ומתן עם איראן.

הסוגיה השנייה היא תנאי ההסכם עצמו. בחודשים האחרונים הסתמנה נכונות אמריקנית להרחיב את ההסכם כך שיכלול גם סוגיות נוספות מעבר לגרעין, בדגש על איום הטילים. גם בראיון שקיים אתמול התייחס טראמפ במפורש "לגרעין, לטילים ולדברים האחרים". עם זאת, תכנית הטילים היא מתעודות הביטוח האחרונות שנותרו למשטר, וסביר שדווקא עליה הוא יתעקש שלא לוותר. הבעיה עבור ישראל: הטילים הבליסטיים האיראנים מאיימים על האזור, וחומרתם נראית אחרת לגמרי מהצד השני של האוקייאנוס האטלנטי. לא בכדי הדגיש שר החוץ התורכי בראיון ל-CNN כי איום הטילים אינו נוגע ישירות לביטחון האמריקני.

זה עניין של זמן. איראן מפתחת טכנולוגיות לשיגור לווינים, וייתכן שתוכל להגיע ליכולת לשיגור טילים בין יבשתיים בתוך שנים ספורות - אשר תהווה את ההרתעה האולטימטיבית מפני ניסיון אמריקני להפלת המשטר. השאלה הגדולה שתישאל היא האם ארה"ב תתעקש לכלול את סוגיית הטילים גם במחיר הסתכנות בעימות צבאי, וגם אם כן – מהם התנאים עליה תתעקש. הסיכון הגדול עבור ישראל הוא שארה"ב תוותר לגמרי על דרישותיה בתחום זה, או שתסתפק בהסכמה איראנית עמומה שלא לפתח טילים בין יבשתיים, מבלי להתייחס כלל ליכולותיה הקיימות והעתידיות לאיים על האזור.

להבדיל, המחלוקות בסוגיית הגרעין האיראני בין ישראל לבין ארה"ב הן קטנות הרבה יותר. ההישגים במבצע "עם כלביא" הסיגו את תכנית הגרעין האיראנית לאחור ויצרו את התנאים להסכם אפקטיבי. גם איראן מבינה שבתחום זה היא תידרש לפשרות משמעותיות, עד כדי ויתור על תכנית הגרעין בצד הכרה בזכותה להעשרה אזרחית – לא בהכרח על אדמתה. זו גם הסוגיה שבה ארה"ב תהיה הנחושה ביותר: טראמפ עקבי במוטרדותו מ"חורף גרעיני", ויש קונצנזוס בוושינגטון לגבי ההערכה כי הגרעין האיראני הוא איום ישיר על ביטחון ארה"ב.  זה לא יהיה קל, אבל לראשונה מזה שנים אפשר לדמיין הסכמות עם איראן בתחום הגרעין שמקובלות גם על ישראל.

מעל הכל מרחף איום מסוג שונה. ביקור נתניהו בוושינגטון מוצג בארה"ב על ידי שונאי ישראל מימין ומשמאל כניסיון לחרחר מלחמה. ישראל, כך נטען, שוב פעם פועלת על מנת למנוע פיתרון דיפלומטי ולעודד את ארה"ב להיכנס למלחמה מסוכנת בשירותם של אינטרסים ישראלים. ברקע גוברים הקולות המתארים את ישראל כנטל על ארה"ב, גם תוך שימוש באלמנטים אנטישמיים מובהקים. ישראל הולכת פה על קרח דק, ותצטרך למצוא את המסרים המדויקים שיבהירו את עמדתה ואת האופן שבו עמדתה משרתת במישרין את האינטרס האמריקני.

האפשרות לפעולה צבאית בעתיד הקרוב עדיין קיימת ונוכחת. המשטר האיראני למוד טראומות מדיאלוג עם ארה"ב, וקשה מאוד להגיע להסכמות כששני הצדדים חשדניים כל כך אחד כלפי השני. המחלוקות נותרו עמוקות, בייחוד בסוגיית הטילים. ייתכן מאוד שטראמפ עדיין מאמין ביכולתו לעצב את ההיסטוריה ולהיות הנשיא שהפיל את המשטר האיראני. בלב הדיונים תעמוד השאלה האם יש פעולה צבאית שיכולה להאיץ את נפילתו של המשטר. ישראל תנסה להסביר לארה"ב שהתשובה לכך חיובית, בהבינה את הקליינט שאוהב ניצחונות ברורים ומהירים. לא מעט גורמים אחרים ינסו לטעון אחרת לגמרי, לרבות בעלות ברית קרובות של ארה"ב כדוגמת קטר ותורכיה. טראמפ הוכיח בכהונתו השנייה יכולת מרשימה להתגבר על הקולות הבדלניים המתחזקים בארה"ב ולהשתמש בהפעלת כוח ככלי לגיטימי ונפוץ למדי במדיניות החוץ שלו. כעת נותר לראות האם ינהג כך גם במקרה האיראני.

אז מי ימצמץ ראשון? האיראנים עשויים להסכים לפשרות מרחיקות לכת שירחיקו את איום התקיפה האמריקנית בשעה הקשה בתולדותיהם, אבל לא ברור מה יהיה הקו האדום שאותו לא יסכימו לחצות. האמריקנים, לעומת זאת, עשויים להתפשר כדי להגיע להסכם במהירות, אותו יוכלו לשווק כ"טוב בהיסטוריה", בהעריכם כי ישראל תתיישר עם כל הסכם שטוב מספיק לארה"ב. המוטרדות של ישראל במקומה – טראמפ יכול לשנות את דעתו במהירות, ודברים שרואים מוושינגטון לא בהכרח רואים בירושלים. כעת הכדור בצד האמריקני.