שבועיים שלמים ישנה איתי על מזרן שעל רצפה ולוותה קצת כסף מהמשפחה כדי לקנות לי תמ"ל, מה שיצר אצלה אוטומטית דיכאון לאחר לידה והשאיר פצע גדול בקשר שלי ושלה לשנים אחר כך. למזלי, ברבות הימים בחרתי לשרוף את דרך הרחמים העצמיים ולפסוע על דרך ההבנה, שקיבלתי ממנה עוד כל כך הרבה דברים טובים אחרים, אותם אזכור ועימם אצעד.
אני חושבת הרבה על כך שלא בכיתי עת יצאתי אל העולם והדבר הראשון שראיתי הוא אור מסנוור מתוך פלורסנט ענק. אולי ידעתי, מגלגול אחר שבדיוק סיימתי, שהחיים מדושנים בכאב ועוד יבואו דמעות, צלקות ורוע שיחלחל עמוק, כך שאין שום לחץ לבכות דווקא עכשיו, כי צריך. אבל הרופא לא ויתר לי. כמו אמר, תינוקת, באת לעולם? ראוי שתדעי לבכות, מי שלא בוכה - מת. אין מזה מנוס. אז בכיתי. אבל לא להרבה זמן, כי לא רציתי להעיק על מה שכבר קשה.
לא בכיתי גם כשנחגגו מסיבות ימי הולדת שאליהן הוזמנתי אבל לא יכולתי להגיע כי לא היה כסף למתנה. גם לא כשבאחת מהן, של אור, חברה טובה שהייתה לי, שלח לי אדון כל הבקשות 10 שקלים שמצאתי כשהלכתי לזרוק את האשפה. רצתי, גם בלי רשות הוריי, למרכול הקרוב וקניתי חבילת סיכות וקוקיות, וכששבתי הביתה ואמרתי “תלבישו אותי מהר, הנה יש לי מתנה, אני אספיק", אף אחד לא שמע, ואף החרימו לי את זה כי חשבו שגנבתי את זה. אחר כך החזירו לי, כי נזכרו שאני טובה מדי מכדי לגנוב, אבל המסיבה הסתיימה זה מכבר וקוקיות לא ידעתי לשים לעצמי.
לא בכיתי גם כשחילקה מלכת השכבה הזמנות לבת המצווה שלה, לכולם, 150 ילדים, ורק לי לא. שם כבר הייתי נערה שעומדת על מפתנו של גיל ההתבגרות, וחשבתי להחריש גם את זה וללכת לביתי. אך ההורמונים לא נתנו לי, וזעם ראשון בחיים עלה והציף אותי. לילה שלם לא ישנתי, זעמתי על כולם, שנאתי את כולם, לא רציתי להיעלם מהעולם הזה, רציתי לנקות אותו מכל מי שרע אליי.
בבוקר שאחרי, בהפסקה הגדולה, ראיתי את זו שהזמינה את כולם חוץ ממני, היא עמדה והשוותה גוזיות עם חברות שלה, למי יש גוזייה יפה ונוחה יותר. זרקתי את הילקוט שלי, שהכיל רק את המחברת שרכשה לי אמי, שבה כתבתי את כל השירים והסיפורים שהיו לי בדמיון, ורצתי אליה באמוק. היא לא הספיקה להגיב, משכתי לה בשיער והפלתי אותה אל המדרכה. אף אחד לא עזר לה למרות המעגל הענק שנוצר סביבנו. בעטתי לה בראש, התכופפתי וקרעתי לה את הגוזייה. היא קיללה אותי ושרטה אותי ביד, ירד לי קצת דם אבל לא הרגשתי את הכאב, עד שלא חטפה זעזוע מוח, לא חדלתי.
אף פעם לא הרבצתי לפני כן, אף פעם לא הרמתי את קולי, אף פעם לא הבחינו בי, עד אותו הרגע.
כמה דקות אחרי כן, כשהמורה לספורט שלף אותי ממנה, נלקחתי לחדרה של המנהלת. ושם, במקום המאיים בתבל, חיכו לי המנהלת והמחנכת שלי. הם לא אמרו כלום על המכות שהיא קיבלה, היום אני מבינה שעשיתי את העבודה בשביל כל הילדים שחוו בריונות ממנה, הייתי הטראמפ שלהם, רק עם קצת יותר אומץ. אבל הם כן דיברו על זה שאני צריכה לקצוץ ציפורניים, להתקלח ולא לבוא במכנסיים קצרים כל כך, כי אני לא רזה.
כשאמי הגיעה לאסוף אותי, כעסה עליי מאוד. אמרה לי שאנחנו לא משפחה של עבריינים, ושתקה לאורך כל הדרך הנצחית הביתה. בבית, כשאכלתי מקרוני ברוטב סלסה תוניסאית ונוצר לי שפם אדום, צחקה אמי, ליטפה אותי בחיבה, ואמרה “כל הכבוד שהחזרת לה, אל תהיי פראיירית של אף אחד, אמא גאה בך".
אחר כך ביקשתי ממנה לקצוץ לי ציפורניים, הקראתי לה שיר חדש שכתבתי, היא מחאה לי כפיים, ונכנסתי להתקלח. במקלחת, כשקרצפתי עצמי בסבון מוצק וחפפתי בהוואי ירוק, בכיתי, לא מעצב ולא משמחה, אבל משהו השתחרר בי וישנתי את שנת הצהריים הרגועה והמיטיבה ביותר בחיי.
בכל יום בור הגעגוע לאמי הולך ונפער בי יותר ויותר, בערב האזכרה שלה, שנה בדיוק לפטירתה, ראיתי שזו פרשת יתרו, פרשת יום ההולדת שלי. בכל שנה, בסעודת יתרו כמנהג התוניסאים, נהגו לחגוג לי, בשנה שעברה גם כן. כשהגעתי הביתה, פתחתי יומן עברי וראיתי - ערב פטירתה הוא אור ליום ההולדת העברי שלי.
ואם נחזור עוד שנה אחורה, באותם התאריכים, נכנסתי לניתוח הכי גדול שעברתי בחיי, וכשהתעוררתי, לחצתי לה את האצבע כל כך חזק מתוך כאב או פחד שתלך לי. עוד לא ידעתי על הממצאים של הניתוח הזה ועל העדכונים שנתן לה המנתח תוך כדי. אבל אני בטוחה שהבטיחה משהו לנותן הדינים. בטוחה שלא סתם החלמתי ולא סתם הלכה מעימנו שנה בדיוק אחרי כן.
הבוקר אני חוגגת 36 ואני כבר לא מרצה, ואני מישהי בעולם הזה, ולא סופגת ושותקת, אבל גם לא מתפרצת ומכה. אני מצליחה לבכות הרבה יותר, אבל רק במחשכים.
התרעות פיקוד העורף