"...והאיש ייזכר, זה האיש הנידון, שידע כי נקי הוא גווע, אך ככלות תקווה הוא הצדיע ב'דום', לכיתה שכיוונה את רוביה" (נתן אלתרמן, "אלמנת הבוגד")
"בית הקשתות" הוא שריד של בית ג'יז, הכפר שעל אדמותיו הוקם קיבוץ הראל. הבניין שימש בית ספר לילדי השייח'ים מהכפרים בסביבה. אנחנו בקרחת יער בגב הלול של המשק. תרנגול שאיחר להשכים השמיע קול. באנו אחרי הגשם, האוויר היה זגוגי והשמיים ללא רבב. אבל זִמרת הארץ לא טשטשה את הטרגדיה. כאן התחוללה אחת הפרשות החשוכות של מלחמת השחרור, כשלישראל מלאו כחודש וחצי בלבד.
מאיר טוביאנסקי, איש מופת, פועל גלילי שהתגייס לצבא הבריטי, שלחם בנאצים, שהתנדב להגנה - הוצא להורג בעלילת "בגידה". הוא נידון ב"משפט" בזק, ללא עדים, ללא סנגור וללא פרוטוקול. חשדות היו לעובדות, שמועות התחפשו לדיווחים. "שופטיו" - חפים מבדל השכלה משפטית - שימשו חוקרים, תובעים ותליינים.
טוביאנסקי היה הראשון משניים שהוצאו להורג בפקודת המדינה בכל שנותיה. שלא כבמקרה של אדולף אייכמן, גורלו הושכח. "איש לא רצה לקחת לחובתו את האשראי המפוקפק הזה". אמר לי בנו, יעקב בנטוב.
הדיון עתה הוא על עונש מוות למחבלים, אך סיפורו של טוביאנסקי מעלה שאלות שמעבר להצעת החוק, שאלות שנוגעות לא רק לעצם ההמתה אלא גם לקדושת החיים. האם המדינה מוסמכת לשבור צו מוסרי אוניברסלי ולקחת חיים גם של מי שלקחו חיים? של רוצחים מתועבים שרגשית ראויים למות? והאם הריגתם בכלל תרתיע?
יעקב בנטוב בחר שלא לעסוק בסוגיות האלה. "זה עניין משפטי, ויש הרבה בעיות אחרות", והוא לא בא לבית ג'יז כדי לצלול לדיון אקטואלי אלא כדי לזעוק. זעקתו הייתה חרישית. את כאבו על אובדן אביו ביטא במילים מדויקות, מדודות שהלמו בבטן.
מאיר (מישה) טוביאנסקי נולד בקובנה שבליטא. הוא התגייס לצבא הליטאי והתגלה כקלע מעולה. לפני כ־100 שנה, כשבידיו תואר בהנדסת בניין, עלה לארץ. משלא מצא עבודה בתחומו עבד אצל איכר בראש פינה וחלה שלוש פעמים בקדחת. בהוראת רופאו עזב את הגליל. משום שידע אנגלית התנדב למשטרת המנדט והוצב בחיפה. בה בעת התנדב גם להגנה.
ב־1934 התחילו להקים את מפעל האשלג בים המלח, ולטוביאנסקי - מהנדס בהכשרתו - הוצע להצטרף. בסדום פגש לראשונה את איסר בארי, האיש שיוליך אותו אל קיצו. בארי היה אז מפקד חבל ים המלח וסגן מפקד מחוז ירושלים של ההגנה. לאחר שטוביאנסקי ייקטל, יאמר בארי: "אז לא הייתי ממונה עליו ולא היה לי שום עניין אישי איתו". עם הקמת תחנת החשמל עבר לירושלים. בהמלצת ההגנה לחבריה, התנדב לצבא הבריטי. שש שנים שירת בחיל ההנדסה המלכותי והגיע לדרגת מייג'ור.
בירושלים הכיר את אהבת חייו. לנה הגיעה מלובלין לאחר מות אביה. כאן חיכו לה ולאמא שלה שני אחים. אחד בחדרה והאחר בירושלים. בביתו ברחוב החבשים (כיום רחוב אתיופיה) השתכנו השתיים.
לנה ומאיר התחתנו בוועד הקהילה בירושלים. טקס קטן, צנוע. בסתיו 1936 נולד בירושלים בנם יחידם. רק 12 שנה גדל יעקב לצד אביו. הוא זוכר חיים בבית נעים, פתוח. הורים עם חברים רבים. מארחים ומתארחים. הוא זוכר את אבא במדי הצבא הבריטי. מגיח לחופשות קצרות, לוקח אותו לטיולים בירושלים. בעיקר לכותל אך גם לתחנת הרכבת הישנה.
לאחר שאביו השתחרר מהצבא הבריטי המשיכו לטייל. עימו זיכרון מעורפל מגיחה לתחנת החשמל שאביו היה בין בוניה. "היום היא נקראת על שמו". והיו גם טיולים מחוץ לעיר לדוד בחדרה - אחיה של אמא, לדוד בתל אביב - האח של אבא. אחת הנסיעות האהובות הייתה לשבי ציון למכר של אביו.
המסע לצפון הנביט ליעקב חברות שנמשכת עד היום עם מוקי נויברגר, בנם של המארחים. אמו הזמינה את מוקי לירושלים "אבל אז התחילו המאורעות ומוקי לא הגיע". באותם ימים קשים נאלץ מאיר טוביאנסקי להתפצל. בבוקר ניהל את מחלקת הצרכנים בחברת החשמל. מצהריים עד קצה לילה פיקד על מסלולי התעופה של ההגנה באזור ירושלים.
"המנוח נפל קורבן לפסיכוזה של חיפוש מרגלים", יאמר התובע בפתיחת משפטו של ראש הש"י איסר בארי על הריגת טוביאנסקי. כבר ביומו הראשון כ"ירוחם", זה היה כינויו, החליט ג'יבלי שהריגול הנגדי חייב לעמוד בראש מעייניו. הוא שיהיה מדד הצלחתו. הוא זה שיצוד את המרגל העברי, כך יוכיח לבארי שהוא ראוי לפקד על הגדול והחשוב במחוזות ש"י.
"לתדהמתו ראה את טוביאנסקי מחזיק את הרשימה הסודית של הצרכנים, שמע אותו מסביר מי הם ואף נוקב בשמות כמה מהמקומות הסודיים ביותר בהם: מלון ‘עדן' מקום מגוריו ומטהו של מפקד המחוז, בית מלאכה של לח"י, בית אוקסהורן, שנלר - המחנה הצבאי המרכזי, בית־ספר ברנדייס שבו שכן 'תע"ש' של ההגנה. בריאנט שאל מה זה תע"ש, טוביאנסקי משך בכתפיו ולא ענה. כהן התנדב להסביר: ‘אולי הכוונה ל'טאס', סוכנות הידיעות הסובייטית', בריאנט דחה את השערתו: ‘לא ייתכן שיספקו חשמל לסוכנות ידיעות'".
ג'יבלי גרס שבריינט העביר לאויב את רשימת צרכני החירום שהראה לו טוביאנסקי, כך ידע הלגיון הירדני לרסק את עורקי החיים בירושלים העברית. הוא מינה מיד שני קצינים חוקרים. "אחד בא לבדוק את הטלפון בביתנו אך התברר שאין טלפון", מספר בנטוב. האחר נשלח לחקור את חשבונות הבנק, "ומצא רק את הפיצויים שקיבל אבא על שנות שירות בצבא הבריטי".
לו בדק ביסודיות את הפרשה, כתב שבתי טבת, היה שואל את עצמו, אם טוביאנסקי אכן בגד, האם היה מוסר את החומר שלו במשרד פתוח בנוכחות שבעה אנשים? זאת ועוד. כמפקד שדה התעופה בירושלים יכול היה להטמין ידיעות סודיות יותר במטוסים שהביאו אספקה ונשק לבירה והמריאו חזרה. דיווחים על דיוני מועצת העם והמטה הצבאי, למשל.
אבל הטענה המרכזית שקורעת לגזרים את עלילת החפיפה בין מסירה (של הרשימה) להרעשה (של הירדנים) היא זאת: רשת החירום הוקמה ב־30 במאי ובאותו יום גם חוברה רשימת הצרכנים. התאמה בין קו ההפגזות לקו החשמל יכלה להתקיים, לכאורה, רק 12 יום. מ־30 במאי עד לראשית ההפוגה הראשונה ב־11 ביוני. אך השיחה בין בריינט לטוביאנסקי התרחשה רק ב־16 ביוני, חמישה ימים לתוך ההפוגה. איך רשימה שהועברה, כביכול, לירדנים לאחר ההפוגה, יכלה לכוון את הפגזותיהם לפניה? "ונניח שהועברה", שואל הבן יעקב, "איך חזרה מידי הלגיון לג'יבלי?".
אבל ג'יבלי רצה את המרגל שלו, וקציני החקירה חרצו בהתאם: דמיון רב בין מפת ריכוזי "הפיגוז", כלשונם, למפה שבה סומנו המקומות שקיבלו זרם. ואף לא מילה על התאריכים הסותרים או על פומביות הפגישה הגורלית בחברת החשמל. ולמרות החורים בדוח חרצו: "יש להמשיך בחקירה".
בערב ההוא התרגשות עזה אחזה בסרן מאיר טוביאנסקי. כמפקד שדה התעופה ניהל את הטקס הצבאי הראשון עם אנשים בבירת ישראל. ההמונים הגיעו, בהם אף אשתו לנה ובנו יעקב. הילד הנפעם - כולו בן 12 - צילם את שתי המחלקות שהשביע אביו. למחרת בבוקר ירד טוביאנסקי לתל אביב לדון בהקמת שדה עם מסלול ארוך בכנפי נשרים, לשעבר הכפר דיר יאסין. הבטיח שבשישי ישוב למשפחתו עמוס בכל טוב לשבת. למרות ההפוגה קרטעה האספקה לירושלים ושוק מחנה יהודה היה סגור. בתל אביב התמקם בדירת אחיו אריה באלנבי, ולמחרת יצא לדיונים במטה חיל האוויר.
מגן הבטיח לגניזי שיזהה את אחיו לפי לבושו המגוהץ: ברט מטיפוס אנגלי, חולצת חאקי, מכנסי חאקי קצרים, גרבי חאקי עליונים ונעלי קרפ. בידו יאחז מקל קצינים ובפיו תהיה מקטרת.
הוא אותר תוך דקות. "אתה מאיר טוביאנסקי מירושלים?", שאל אחד מחייליו של גניזי. "אני מאיר טוביאנסקי מירושלים", השיב האיש עם המקטרת. החייל הוביל אותו ואת אחייניתו לג'יפ שבו המתין סרן גניזי. מכאן מובאים דבריו של גניזי כפי שקראתי בפרוטוקול משפט בארי באוקטובר 1949, שפורסם ב"מעריב".
טוביאנסקי ירד חזרה לג'יפ כשבכיסו מפתח קשור למטפחת שנתנה לו אחייניתו למקרה שיקדים לשוב. גניזי המשיך בנסיעה.
הג'יפ הגיע לחולדה. גניזי מסר לאחד המפקדים את הפתק מיגאל אלון והמשיך לבית ג'יז.
החוקרים התמהמהו כי יום גדול היה היום ההוא. בדיוק הוקם אגף המודיעין בצה"ל והם חשו חובה לציינו. איסר בארי, בנימין ג'יבלי, דוד קרון - קצין הש"י בדרום, ואברהם קדרון, שהיה ראש הש"י בחיפה, חגגו את האירוע בארוחה ברחובות. קפה חבקין היה מוסד: נקודת מפגש לראשי המחתרות, לצוותים שהתארגנו למלחמה ולשיירות שהובילו ציוד לדרום. בן־גוריון, אלון, דיין ויצחק שדה השתדלו לא לדלג עליו. אבל עבור ג'יבלי הייתה רחובות - על בית הקפה שלה - הרבה יותר מ"מושבה", כפי שכונתה בפי ותיקיה.
ביתו הגדול היה ספוג אהבה ותרבות אירופית. בנימין ג'יבלי היה יקיר הבית ובת הדוקטור, שוש מרשוב, אהבה אותו בכל נפשה. גם לאחר שגילתה שהוא נשוי ואב לבת. לשווא הפציר בה אביה לנטוש אותו. שוש דבקה באהובה, הייתה לאשת סודו ודחפה אותו לצמרת ש"י.
ביום שבו הוקם אגף המודיעין ולאחר שבידיו היה המרגל שלו, הרגיש ג'יבלי שהוא נוגע בצמרת. לאחר ש"הרביץ ארוחה" ברחובות המשיך עם חבריו לבית ג'יז. "אכלו ברחובות, וקינחו בבית ג'יז", מסנן יעקב חרש.
"האם נאמר לך על ידי בארי לשם מה אתה נוסע (לבית ג'יז)?", שואל התובע את ג'יבלי במשפטו של איסר בארי. "נאמר אך לא במפורש. מתוכן הדברים (הבנתי) שאנחנו יוצאים לתפקיד מיוחד".
כשהפורד של הרביעייה עוצרת ביעד, גניזי מוסר לבארי את אקדחו של העצור ואת מקלו. מוביל אותו ואת שותפיו לחדר שבו נמצא טוביאנסקי, ושב לתל אביב.
הכניסה למבנה ה"משפט" נראית כמערה פעורת פה. עדיין פולטת אפלולית אל הפריחה הצהובה סביב. חדר 5X6 מ"ר, קירות עבים, חלונות קשתות חסומים בבלוקים. "בלוקים ישראלים", משחרר יעקב נתון טכני, שימוסס אולי את הזיכרונות. "60 שנה חלפו עד שקבעו שלט זיכרון בפתח. הדחקה כזאת".
בארי ממנה את עצמו לאב בית הדין, אך הכוכב הוא ג'יבלי. "כשנשארתם ארבעתכם עם טוביאנסקי, מה קרה?", שואל אותו התובע. ג'יבלי: "בארי ביקש ממני לפתוח בחקירה". ג'יבלי מנהל את החקירה, שני האחרים - דוד קרון ואברהם קדרון - מסתפקים במנוד ראש, בהשחלת שאלה פה ושם, אך בעיקר מתרגלים שתיקה. טוביאנסקי מכחיש פעמיים את האשמה המיוחסת לו. אבל ג'יבלי מפתיע אותו ומציג את רשימת צרכני החשמל. מאשים אותו במסירתה לבריינט, שמסר אותה ללגיון. טוביאנסקי נשבר ומודה. "תגובתו הייתה קשה במידה שאני יכול לתאר אותה".
בארי מצטרף, וזה היה פסק דינם: מאיר טוביאנסקי, קצין, מפקד שדות התעופה באזור ירושלים ופקיד גבייה בחברת החשמל הירושלמית, נאשם במסירת ידיעות לאויב ששימשו נקודת הכוונה להפצצה מאש תותחים ומרגמות. הנאשם נחקר והודה: במסירת מקום התעשייה של אצ"ל בבית אוקסהורן. במסירת מקום התעשייה של לח"י. במסירת מקום התעשייה של צבא ההגנה. במסירת הכתובת של מלון עדן כבסיס של מטה פעילות. גזר הדין: הוצאה להורג במקום.
"ומה קרה אז?", נשאל הרס"ל חצקביץ'. "ואז הצמדנו אותו לקיר אבנים ועמדנו מולו". ג'יבלי צעד אל טוביאנסקי, תלש ממנו את כותפותיו, הסיר ממנו את כובעו ואת חגורתו. "מאיר טוביאנסקי חבר ההגנה 22 שנה, נמצא אשם במסירת ידיעות לאויב ונידון למוות", ציטט ג'יבלי את גזר הדין.
טוביאנסקי סירב שיקשרו את עיניו. מול יוריו קפץ ל"דום". גולדמן פקד על חייליו לטעון את הרובים, הם כיוונו לחזהו, ג'יבלי נד בראשו, וגולדמן פקד: "אל הבוגד במולדת כדור אחד אש!". שישה כדורים פילחו את חזהו של טוביאנסקי והוא נפל. מכיסו נשרה מטפחת עם המפתח המחובר שנתנה לו אחייניתו. כארבע שעות לאחר שנעצר בתל אביב, מאיר טוביאנסקי כבר לא היה בחיים.
אחד החיילים הסיר את שעונו, אחר רצה לחלוץ את נעלי הקרפ שלו אך חבריו מנעו ממנו. בארי ניגש אל גולדמן ולחץ את ידו. "אני מקווה שלא יהיה צורך בעוד דברים כאלה", השיב המ"פ. "מה קרה לאחר שנורה?", נשאל ג'יבלי במשפט בארי, "היחידה ניגשה לטפל בקבורתו, ואנחנו ארבעתנו עזבנו את המקום".
האיש שלא בגד נקבר קבורת חמור. סמוך לנקודה שבה קופדו חייו, חפרו בור, השליכו את גופתו פנימה, כיסו בעפר והניחו אבנים מעל. בלי להזכיר ולו ברמז את שמו.
עו"ד לויצקי כתב לבן־גוריון. משהתמהמהה תשובתו, שברה לנה את עול שתיקתה, ופנתה לראש הממשלה ושר הביטחון: "אני חיה (לנה) טוביאנסקי, אלמנת הקצין המהנדס מאיר טוביאנסקי... שמועות מוזרות מהלכות בעיר כאילו בעלי נאסר בתל־אביב... לתימהוני הגדול נתקלתי בהשתמטות אילמת... לאחר זמן נודע לי כי בעלי איננו יותר בחיים... ביקשתי להתראות עם המפקד הראשי (מפקד מחוז ירושלים) מר שאלתיאל אך קצינים אמרו לי שיהיה בריא יותר עבורי אם אסתלק מהמקום".
"ואחר כך באה המכה הגדולה: הידיעה בעיתונות על הבוגד טוביאנסקי ואני ‘אשת הבוגד'. תחילה לא ידעתי איך אוכל לצאת ולהיראות בפני המוני מכרינו ובעיקר איך אסביר את העבר לבני יחידי אשר העריץ את אביו ואביו אהבו בנפשו... הנני מצהירה בהן צדקי שאני בטוחה בנפשי שנפלה כאן טעות טרגית מכאיבה ובעלי חף מפשע... עד עתה טרם קיבלתי ידיעה רשמית ומוסמכת בדבר נסיבות מותו. למעשה לא הודיעו לי עד כה אפילו על מותו. אבקש להודיעני על מקום קבורתו כדי שאוכל לפחות לשים פרחי זיכרון ולשפוך דמעות על קברו... ולבסוף בקשר עם בני, מי ידאג לו עתה? אני אמשיך את שירותי בצבא עד תום המלחמה ואחר כך אמצא עבודה. אבל בני מה יהא עליו?" (מתוך "כיתת יורים בבית ג'יז").
"אין לי כל ספק בכנות דברייך", השיב בן־גוריון, "ניכרים דברי אמת. בדקתי את הפרוצדורה של המשפט והתברר שלא היה בסדר. אולי מפני שעדיין מנהגי המחתרת היו שליטים בחוגי הצבא והמדינה טרם הספיקה לחוקק חוקים. אולם אין ספק שהדבר מחייב בירור".
מכתבה של האלמנה טוביאנסקי חולל תפנית דרמטית במהלך הדברים. אריה מגן הגיע עם כמה חיילים ששירתו בבית ג'יז, שלף את גופת אחיו, ודאג שייקבר בקבורה צבאית בשייח' באדר, כיום גבעת רם. כעבור שנתיים הוטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
"שני הסעיפים הראשונים נתמלאו ובינתיים העביר לך משרד הביטחון גם ‘אות הקוממיות' שהוענק לבעלך המנוח לאחר מותו מטעם מדינת ישראל כציון על שירותו למולדת בשורות ההגנה והצבא. ואשר לסעיף השלישי, הנני מתכבד להודיעך שהוריתי בנידון זה על הסידורים הבאים: להעניק לך ולבנך התשלומים החודשיים לפי חוק חיילים שנספו במערכה, תש"י־1950. באשר לסידורים לבנך יש בהם משום ביטוי מלא לדברים שכתבתי לך. הממשלה תוסיף לדאוג לחינוך בנך. בכבוד רב, ד. בן־גוריון".
ראש הממשלה אף קיבל את לנה ואת בנה במשרדו והתנצל פנים אל פנים.
הוא הרבה לטייל עם אמו. ליווה אותה לקניות בשוק מחנה יהודה, העמיס את סליה על אופניו. כל מלחמת השחרור התנדבה לנה בבית חולים הדסה. אחרי המלחמה התנדבה לצה"ל והייתה למפקדת "בית ח"ן" ביפו.
הפרשה לא פגעה במסלולם של שלושת "השופטים" האחרים: אברהם קדרון היה למנכ"ל משרד החוץ, דוד קרון שירת שנים במוסד, וג'יבלי, האיש שהנדס את המזימה, מונה למח"ט ולראש אמ"ן.
לנה לא נישאה שוב ועברה לדיור מוגן בירושלים. באחד הימים, כשעבד בקמ"ג, טלפנו ליעקב מהמעון: "פינינו את אמא לשערי צדק", דיווחו לו. השעה הייתה אחת בצהריים, והוא יצא בסערה מדימונה לבית החולים בירושלים. "כשהגעתי אמא הייתה כבר בחדר המתים, לא הספקתי להיפרד ממנה". לנה בנטוב (טוביאנסקי) נפטרה מאסתמה. רק בת 68 הייתה במותה.
"...אז יצאה מול כולנו אישה המומה, ותכריז מלחמה... ותסיימנה!, אם ישנו אות־תודה על שירות לאומה אין ראוי לו יותר ממנה!"
התרעות פיקוד העורף