הבחירות אמנם הוכרזו, אך כמעט בלי הד ציבורי. אין שיח, אין עימותים, אין תחושת רגע. לוחות הזמנים קצרים, המידע מצומצם, והתחושה הכללית היא שמוטב שהדברים יישארו כך, שקטים, נטולי תשומת לב. גם אופן ניהול הבחירות מחדד את הפער בין רוח הזמן למציאות. בעידן שבו מדינות מצביעות מהטלפון הנייד, נבחר כאן מנגנון מסורבל של קלפיות ניידות, שמסתובבות בין בתי ספר, מבטלות ימי לימוד ועולות מיליוני שקלים. הצבעה דיגיטלית? נגישות רחבה? חיסכון? אלה עדיין לא חלק מהשיח.
והמורים עצמם? רגועים. רגועים מדי. האירוניה חדה: מורים בישראל יודעים היטב לדבר על שחיקה, עומס, שכר וזלזול במעמדם המקצועי. אך כאשר מגיע הרגע שבו ניתן להשפיע באמת על כל אלו — רבים כלל אינם מודעים לכך שהבחירות מתקיימות, או אינם חשים שיש להן משמעות.
בעולם, המגמה שונה. נתוני OECD מראים כי במדינות שבהן למורים יש מעורבות אמיתית בקבלת החלטות — דוגמת פינלנד וקנדה — מעמד המורה גבוה יותר, תחושת השליחות חזקה יותר, וגם הישגי התלמידים טובים יותר. מעורבות של מורים אינה “פוליטיקה פנימית”; היא תנאי בסיס למערכת חינוך מתפקדת.
כפי שאמר נלסון מנדלה: “חינוך הוא הנשק החזק ביותר שבו אפשר להשתמש כדי לשנות את העולם.” אבל גם הנשק החזק ביותר לא פועל כשאיש אינו אוחז בו. יש להזכיר בקצרה גם עובדה לא נעימה: מנגנוני הפעולה של הסתדרות המורים נשענים על מסגרת חוקית ישנה וריכוזית יחסית, שאינה מעודדת שקיפות או מעורבות רחבה. זה לא בהכרח עניין של כוונות — אלא של מבנה, ושל היעדר לחץ ציבורי מבפנים.
ולכן זו אינה הערת שוליים. עבור מורים רבים, הבחירות הללו משפיעות על חייהם יותר מכל מערכת בחירות פוליטית: על השכר, על תנאי העבודה, על השחיקה ועל תחושת הכבוד המקצועי. ומי שלא מצביע, כזכור לא משפיע. זהו כלל יסוד בדמוקרטיה. גם מורה יודע את זה.
השאלה האמיתית איננה מי ינצח. השאלה היא האם ציבור המורים ימשיך לנמנם, או שבפעם הזו, יבחר סוף־סוף להתעורר.
התרעות פיקוד העורף