כל סופ"ש שני אני עם שני הילדים שלי ביחד, ובאופן קבוע בימי שבת אנחנו נוסעים לג'ימבורי - שם אני מפקיד אותם ומחכה להם מחוץ למתקן הזוועה המכונה "ג'ימבורי" או בעברית "משחקייה". הם נמצאים שם שעות ואין לי מושג מה הם באמת עושים שם בדיוק. יכול להיות שהם קופצים ורצים, ויכול להיות שהם יושבים ומתכננים את המתקפה על איראן בשיחת ועידה עם המל"ל וראש סנטקום האמריקאי, הכל יכול להיות ושום דבר לא יפתיע אותי.
כל מי שמכיר את ג'יי די סאלינג'ר באמת ויודע לראות את העולם כמוהו יוכל לאבחן שאנחנו חיים בזמנים קשים - זהו תור הזהב של האנשים המזויפים, הצבועים, של מילים מנומסות שאין מאחוריהן כלום. הדבר היחיד שמנחם אותי בעולם הזה זה ש"התפסן בשדה השיפון" ממשיך למכור באופן קבוע מעל לרבע מיליון עותקים חדשים כל שנה. מעטים הספרים, או היצירות בכלל, שממשיכים לחיות כל כך הרבה זמן. אני מניח שזה בעיקר משום שהנבואה על העולם הצבוע שבו אנו חיים - שמהדהדת ב"תפסן בשדה השיפון" מאז הגיח לעולם ב-1951 - רלוונטית עד היום. אולי אפילו יותר מפעם.
מבחינתי האישית זו הבטחה משונה, כי ככל שאני מתקדם מקצועית אני לא הופך למאושר יותר - רק לחרדתי יותר. מה גם שלתחושתי ככל שאני גדל אני סבור יותר ויותר שכתיבה זו לא עבודה עם ערך כמו שעושים ממנה. לא מזמן אמא שלי שלחה לי הודעה בהולה שבה היא אמרה לי שהיא לא יודעת אם אי פעם היא סיפרה לי על בן משפחה שלנו - אח של סבא רבא-רבא או משהו כזה - שהיה לא פחות מ"השרקן המלכותי" בבית המלוכה הבריטי.
ובכן, זו עבודה רצינית עם מהות. לשרוק ככה בכל רחבי אירופה (פלוס ספיישל טור בארצות הברית) זה באמת משהו אמיתי שיש לו משמעות. מה גם שהוא היה בעצם שכיר של בית המלוכה הבריטי כשכל תפקידו הסתכם בשריקות. לזה צריך לשאוף, לעבודה כזו, לא לכתיבה. הלוואי שהייתי שורק במקום לכתוב.
אופציה אחרת של עבודה היא לעבוד בג'ימבורי. לרוב עושים אותה ילדים בני 17-18 לפני צבא שצריכים להתווכח עם ילדים שהוציאו כדורים מבריכת הכדורים ולחלץ כל מיני ילדים שנתקעו בקומה השנייה של המשחקייה ומסרבים לרדת אל ההורים שלהם, שרוצים לחזור הביתה. זו כנראה העבודה היחידה שגם בעתיד, בעידן הבינה המלאכותית המתקדמת והרובוטיקה, אף רובוט בינתי לא יהיה מוכן לעשות. עד כאן. יש גבול. זו כנראה העבודה היחידה שתשרוד את עידן הבינה המלאכותית העתידי.
בדרך חזרה מהג'ימבורי אנחנו שומעים את השיר "golden" מתוך הסרט "ציידות השדים של הקיי פופ", ועד שאנחנו מגיעים הביתה אפשר לשמוע מהרמקולים את להקת הבנות שרה "חייתי חיים כפולים, ניסיתי לשחק בשני הצדדים אבל לא הצלחתי למצוא את המקום שלי, עכשיו סיימתי להתחבא, עכשיו אני זורחת כאילו נולדתי להיות כך".
התרעות פיקוד העורף