ילדים הם עם רע, זה ידוע. מסמנים ילד מסכן ולא נרגעים עד שלא נשאר הרבה ממנו. לא מפליא. זה המחיר על כך שההורים של היום עסוקים בעצמם, במכוניות החדשות שלהם, בקריירה ובעוד טיסה לחו"ל במקום בחינוך. העיקר שיש להם עצבים להוציא על המורים המסכנים שתקועים עם הילד הלא מווסת שהם עצמם גידלו.
הגננות והמטפלות של היום - מזל שיש פה מצלמות. חבל שצריך צו בית משפט כדי להפעיל אותן. מעניין מתי הן הפכו להיות כאלה. הרי אנחנו, כל אחד מאיתנו, לא משנה מאיזה מגזר, תמיד בסדר. הבעיה היא תמיד עם האחר. הרי אצלנו לא כמו אצל ההם. אצל "ההם" זה חלק מהתרבות. תרבות של דם. שוחטים אישה וכבש בשם “כבוד המשפחה". לא שונה בהרבה מ"חיות הטרף" שאנחנו גידלנו בעצמנו. זאבים בעור של דולי הכבשה המשובטת, שמאמינים בכל ליבם שהם אדוני הארץ. ואם זה לא על רקע כבוד המשפחה, מה כן.
כשאתה אדון, אדוני, הכל מותר לך. כמו אצל עבריינים שאין להם אלוהים. ככה הדנ"א שלהם. פעם הם לא היו נוגעים בנשים ובילדים. עכשיו גם הקוד הזה נפרץ, מאז שחיסלו את אשתו של ההוא, נו, דון קורליאונה מפתח תקווה. אלה לא כמונו. אלה חונכו לפשע. ומה הכי מוזר? כל אלה "הברברים" שטיפסו לעמדות בכירות, אימצו את הטינופת של מפא"י המתנשאת, הוסיפו את מה שהם מכירים מהבית הפרימיטיבי שלהם והפכו לגרסה משוכללת של כל מה שהם התנגדו לו.
שלא לדבר על אלה שמורמים מכולנו. כשאחד כזה נוהג באלימות, הוא “אסרטיבי". כאילו משנה אם הוא מקלל או אומר את המילים שלו עם דיקציה מתנשאת. ועוד לא הזכרנו את כל אלה שהם עניים מבחירה. ידוע שהעוני מנוול את נפש האדם. למה, אנחנו בחרנו שהם יהיו עניים ושתצמח שם כת מסוכנת מתחת לאדמה שלהם? לא פלא שהילדים שלהם מסתובבים עזובים וצומחים להיות צרה. מזל שאנחנו לא כאלה. הם כאלה.
בחמישי האחרון ישבתי ברכבת הקלה מול אישה עם עיניים עגולות וטובות שנסעה לכיוון אחת השכונות בקצה הצפוני של ירושלים. היא סיפרה שהבן שלה גר בכרמי גת. אני מכירה את כרמי גת בהקשר של אנשי קיבוץ ניר עוז שעברו אסון נורא ב־7 באוקטובר ומאז פונו לשם. היא מכירה את כרמי גת כשכונה יפה לצעירים, ונדמה היה לי שהיה לה קשה להגיד “קיבוץ". היא השתמשה במילים “מפונים מהעוטף".
שתינו היינו עדות לסצינה שבה צעיר עם כיפה וציציות מחוץ לקרון חבט בזגוגיות כדי להסב את תשומת ליבו של מישהו. נראה היה שזה חשוב לו מאוד, וחיפשנו את המישהו בתוך הקרון. מצאנו אותו. פקח, במקרה פקח חייכן. כשהסבנו את תשומת ליבו, קרה משהו שלא ראינו מגיע: מבעד לזגוגית הצעיר פתח בשרשרת קללות. זה מה שהיה דחוף לו, ואני הרגשתי שותפה לדבר עבירה. אמרתי לה שאני מרגישה שהכל מתרופף, והיא חייכה אליי בעיניים עגולות ואמרה: לא הכל. אמרתי לה: את לא מרגישה שנהיינו חברה אלימה? מכאן השיחה התפתחה עד לכך שדימיתי בעיני רוחי כיצד אני מנחיתה את התיק שלי על ראשה והצטערתי מאוד על כך שלא הבאתי את התיק הכבד עם האבזם.
פתאום היא נראתה לי כמו אחת שצופה בערוץ מאוד מסוים וחוזרת אחרי הבלים ששמעה. מחווטת טוב־טוב. לכל דבר הייתה לה תשובה בצורת שאלה ואחריה נימוק ללמה הכל כן טוב פה. גם העיניים שלה נראו לי מסוכנות, כי הן היו עצומות לרווחה. השיחה הסתיימה ברגע שהיא אמרה: “הממשלה לאאאא אשמה ב־7 באוקטובר", והמבט שלה שוב נהיה קצת חלול והיא אמרה: “מה נעעעשה". תודה לאל שהרכבת הגיעה לתחנה שלי. בירכתי אותה לשלום אם כי מה שהכי רציתי היה לאחל לה מיני פורענויות.
אלימות. כמו כל דבר אחר, היא מידבקת וייתכן שכולנו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, ערכנו שולחן וסידרנו כיסאות להתנשאות, לפלגנות ולאלימות. מה חשבנו שיקרה, כשראינו את ההזנחה של קשישים או כשחזרנו כמו תוכי ג'אקו על הביטוי “עבריין בכיר" כאילו מדובר בדרגת אצולה ולא נקטנו עמדה ברורה? מה חשבנו לעצמנו, כשנתנו לחברי הכנסת להתבטא כפי שהם מתבטאים בכלל ולעיני הילדים שלנו בפרט? באמת, שרה לקידום מעמד האישה מדברת לחברת כנסת אחרת במונחים של “לקרקר" ואחרות חוזרות אחריה? ילדים מסתכלים ולומדים מאיתנו.
איך זה שהסכמנו לקבל מצב שבו חברי כנסת ושרים מחרימים שופטים? איך לא עצרנו הכל בעקבות הידיעות על עוד ועוד ילדים תמימים ורכים ששמו קץ לחייהם בעקבות התעללויות מתמשכות וחרמות? איך הסכמנו לקבל אלימות כלפי מורים, גננות וצוותים רפואיים? מה חשבנו כשדבקנו בכך שרצח במשפחה זה רק אצל “ההם", ולא אצלנו? או כשהתעלמנו מההתנשאות על עולים חדשים, על ערבים, על אשכנזים, על מזרחים ועל מי לא. אנחנו לא כאלה? אנחנו? בחלום בלילה זה רק אצל “ההם". בכל אחת ואחד מאיתנו יש מ"ההם".