הפלא ופלא! ממשלת ישראל מנסה לדחוף את הציבור שלא להשתמש במילה "טבח" ביחס ל־7 באוקטובר. הצעת חוק להקמת אתר הנצחה לאומי ליום זה כללה במקור את המונח בכותרתה. לשכת ראש הממשלה דרשה להסירו. ואז השר מיקי זוהר הסביר שכיוון שישראל "חזקה" איש אינו יכול "לטבוח בעם ישראל". המסר הוא שהמונח אינו פטריוטי, משדר חולשה ושייך ל"סמול".
אין זו סמנטיקה – אלא השתקפות של העיקר. הנסיון לשלוט במילים כדי לעצב תודעה שתעוות את המציאות באופן שימושי קשורה לפרוייקט הכביר של טיוח והתחמקות מאחריות של ממשלת נתניהו מאז אותו יום. והשיטה נשענת על מסורת ארוכה של נוכלות אפלולית לאורך ההיסטוריה.
ניצניה התופעה מופיעים במקורות, שם שליטים מרבים לשנות שמות למעשים כדי לרכך את משמעותם. שאול המלך מציג אי־ציות כמעשה דתי. דוד המלך עוטף תחילה את מותו המתוכנן של אוריה בשפת המלחמה. תוכחת נתן הנביא חותכת דרך לשון הכיבוס ומשיבה בהירות מוסרית.
ביוון העתיקה כבר הבחינו בכך שמאבקים פוליטיים משנים לא רק את המציאות אלא גם את משמעות המילים. תוקידידס מתאר כיצד בזמן מלחמת אזרחים פזיזות הוצגה כאומץ, מתינות כחולשה וזהירות כבגידה, כלומר השפה עצמה התהפכה כדי לשרת את הלהט והקיטוב.
ברומא העתיקה התופעה קיבלה אופי רשמי אף יותר: חיסול יריבים פוליטיים והחרמת רכוש הוצגו כמעשים חוקיים של המדינה, ודיכוי מרידות או הרס ערים נוסחו כ"השבת הסדר" או "ייצוב", ניסוחים שהעניקו לאלימות מעטפת של לגיטימיות ומנהל תקין.
במזרח הקדום תיארו אימפריות כיבושים אכזריים כ"השקטה". כתובות אשוריות היללו "הכנעת" ערים מורדות - מונח שהסתיר הרג המוני וגירוש אוכלוסיות אזרחיות.
ככל שהמערכות הפוליטיות התפתחו, כך גם התחכום הלשוני. במהפכה הצרפתית הוצדק שלטון הטרור כ"ביטחון הציבור". במאה העשרים נעשתה לשון כיבוס כלי של ממשל. המשטר הנאצי כינה גירושים "יישוב מחדש" והשמדה "טיפול מיוחד". השפה הביורוקרטית קהתה את הזוועה. סטלין לא חולל רעב; היו "קשיי אספקת דגנים". מאו לא הנהיג אסון; הוא פתח ב"הקפיצה הגדולה קדימה". החמר רוז' בקמבודיה כינו פינוי המוני ועבודת כפייה חזרה לטוהר אגררי.
תובנתו העמוקה של אורוול הייתה שהשחתת השפה קודמת להשחתת הפוליטיקה. כאשר מילים מאבדות דיוק, האחריות מתמוססת. אפשר לשחק בה כבפלסטלינה, וחסידיך השוטים ממילא יאמינו; מנע מהעם חינוך למחשבה ביקורתית, ואז אולי יהיה מספחק כאלה. אם תוקפנות היא תמיד "הגנה", דיכוי הוא תמיד "סדר", וצנזורה היא תמיד "אחריות" - אין כמעט גבול למה שהשליט יוכל לעשות. לשדוד את הציבור. לבנות עוצמה בלתי מוגבת.
התופעה אינה נחלת משטרים טוטליטריים בלבד. גם דמוקרטיות מתפתות לרכך לשון מול כישלון. אפילו ואולי בעיקר, לא תאמינו, בישראל. כך הרג אזרחים מתואר כ"נזק נלווה" או "פגיעה בבלתי מעורבים", ניסוחים המרחיקים את תשומת הלב מן המשמעות האנושית הישירה. פעולות צבאיות רחבות מכונות "סבב", "מבצע". עינוי – "לחץ פיזי מתון". הוצאות להורג ללא משפט – "סיכול ממוקד". הריסת בתים –"איטום" . גירוש אוכלוסיה – "פינוי הומניטרי". כליאה – "סגר". אני לא אומר שתמיד זה לא מוצדק. אני כן אומר שהשפה חווה עיוות שמטרתו פוליטית.
נתניהו טען כי לא ניתן לקיים חקירה בזמן מלחמה, ואז העריך ככל שניתן את הלחימה. בד בבד, בעלי בריתו תקפו את בית המשפט העליון כדי להצדיק הימנעות מוועדת חקירה ממלכתית בעלת סמכויות. במקום זאת, מבקשת הממשלה להקים ועדה שבשליטתה - כזו שתחקור "את כולם", אולי עד בן גוריון והרצל.
אז הבה נעשה סדר בבליל השקרים.
טבח הוא הרג מכוון של מספר רב של אנשים חסרי ישע. אין הוא מחייב השמדת אומה. אין הוא מעיד על תבוסה אסטרטגית מתמשכת. אין הוא שולל תגובה צבאית לאחר מכן. הוא מתאר מעשה מסוים: שחיטה מכוונת של אזרחים בנסיבות שבהן אינם יכולים להגן על עצמם.
ב־7 באוקטובר חדרו חמושים ליישובים אזרחיים ולפסטיבל מוזיקה. משפחות נורו בבתיהן. אנשים נרדפו, הוצאו להורג או נשרפו. בני ערובה נחטפו. רוב הקורבנות היו אזרחים. על פי כל הגדרה מקובלת - זהו טבח.
ההתנגדות למילה נועדה להפחית את התחושה שקרה משהו מזעזע המחייב שינוי סדרי עולם. לממשלה הזו המצב מתאים כמו שהוא. למשפחות הנטבחים ולציבור בישראל שעדיין מעדיף מדינה מתוקנת, הרבה פחות. בהירות מוסרית, לאורך זמן, היא מקור הכוח העמוק ביותר של אומה. לכן חייבים להתעקש: קראו לטבח בשמו.
התרעות פיקוד העורף