נתניהו משחק על לוח שחמט רחב ומורכב לצד שחקנים נוספים רבים, ואלה ממש לא רק האמריקאים מול האיראנים. שחקנים רבים ומתוחכמים משתתפים בימים אלה במשחק הלא שחור־לבן הזה, ובהם גורמים בעלי השפעה שונה על הנשיא ועל תהליכי קבלת ההחלטות בוושינגטון.
המסדרונות בבית הלבן לעיתים מדויקים יותר מהודעות רשמיות. מי שחיפש אחרי הפגישה רגע של התרפקות פומבית או הצהרה חגיגית על קווים אדומים, מצא בעיקר שקט. טראמפ הסתפק בפוסט קצר, נתניהו בהודעה לקונית, והכתבים נשארו מאחורי הדלת. זו אינה קמצנות תקשורתית מקרית. זו בחירה מודעת. כשאין ודאות, עדיף לא לייצר התחייבויות מיותרות. כל מילה פומבית מקבעת עמדה ומצמצמת מרחב תמרון. מול איראן אלה מותרות שאין לאיש עניין בהם בשלב זה.
ארה"ב היא מנגנון כבד. גם כאשר הנשיא חפץ במהלך דרמטי, מערכת הביטחון, הקונגרס, קהילת המודיעין והיועצים הקרובים מייצרים תהליך איטי ורב־שלבי. אם לפני שבועיים נשקלה פעולה ולא יצאה אל הפועל, אין בכך הוכחה שמישהו עצר את טראמפ. ייתכן שההיערכות לא הושלמה, שהערכת המודיעין לא התייצבה, שהמחיר הוצג כגבוה מדי.
סביב טראמפ מתקיים עד לרגע ההכרעה ריבוי ערוצים, לחצים, עצות סותרות. זו שיטה מוכרת: התקדמות מהירה, בלימה פתאומית, סבב נוסף. במציאות כזו מי שמכריז מוקדם מדי שהכל סגור, עלול להיוותר לבד מול מציאות משתנה.
נתניהו הגיע לוושינגטון כדי לצמצם את הסיכון הזה. הוא ביקש להיות בסביבה בזמן שהמסגרת מתגבשת, ולא לקבל עדכון בדיעבד כשהנוסח כבר מתקשה להשתנות. רצף הפגישות שקיים - שיחה עם וויטקוף וקושנר בערב, פגישה עם רוביו בבוקר, ואז שעה ארוכה עם טראמפ - מעיד על ניסיון מודע לגעת בכל מוקדי ההשפעה. סביב טראמפ פועלים אנשים שמאמינים ביכולת להגיע להסדר אם מגדירים אותו נכון, לצד אחרים שנוטים לחשדנות עמוקה כלפי כל מחווה איראנית. נתניהו אינו מבקש להכריע ביניהם, אלא לחבר את עמדת ישראל להיגיון שמניע כל אחד מהם.
הסוגיה המרכזית מבחינתו אינה עצם קיומו של משא ומתן, אלא היקפו. בירושלים סבורים שהשארתה של תוכנית הטילים הבליסטיים מחוץ למסגרת תיצור הסדר חלקי בלבד. איראן עלולה להסכים להגבלות על העשרה או לפיקוח מוגבר ובמקביל לשמר את הכלי שבאמצעותו היא מאיימת על האזור. מבחינת ישראל, מדובר בחוסר איזון אסטרטגי. טראמפ, בהודעתו לאחר הפגישה, הדגיש את רצונו למצות את השיחות. בירושלים קראו גם את מה שלא נאמר: לא הייתה התחייבות להסכם מהיר בכל מחיר.
מה זאת הפרה?
ישראל, לעומת זאת, חיה על מרחקים קצרים. איום טילים מתקדם אינו נושא תיאורטי, אלא חישוב של דקות. לכן הדרישה הישראלית אינה רק “סעיף”, אלא ניסיון לחסום את השלב הבא של תורת הלחימה האיראנית. אם איראן תישאר עם טילים ועם כסף, גם בלי ראש נפץ גרעיני, המדרון יהיה תלול יותר. בטהרן מבינים זאת היטב, ולכן הקשיחות סביב הטילים אינה מקרית.
האיראנים, מצידם, מבהירים כי הטילים אינם על השולחן. זו עמדה שאינה מפתיעה. עבור טהרן, מערך טילים הוא מרכיב יסוד בתפיסת ההרתעה שלה. הוא משרת את המשטר לא רק מול ישראל, אלא גם מול השכנות הערביות ומול הכוחות האמריקאיים באזור. הוויתור עליו נתפס שם כפגיעה בבסיס הכוח.
המבנה הפנימי של הרפובליקה האסלאמית מוסיף מורכבות. חמנאי הוא הסמכות העליונה, אך סביבו פועלים מוקדי כוח מתחרים - משמרות המהפכה, הצבא הסדיר, מנגנוני ביטחון ומנגנוני כלכלה. לא תמיד ברור מי מדבר בשם מי, ולא תמיד קיימת שרשרת פיקוד אחידה גם בשעת חירום. מבחינת חלק מהגורמים בישראל, הקשיחות האידיאולוגית הזו דווקא מפחיתה את הסיכון להסכם מתוחכם שנועד למשוך זמן. מנגד, היא גם מגדילה את אי־הוודאות.
אל תוך חוסר הוודאות הזה נכנס עוד שיקול שרבים בוושינגטון מזכירים בחצי קול - אכיפה. כל הסכם עם איראן, גם אם ייכתב במילים יפות, יתנגש בשאלה מי בודק, מי מאמת, ומה עושים כשמגלים חריגה. לא במקרה נמנע טראמפ מלפרט. הוא יודע שכל פירוט משדר חולשה.
ישראל, לעומת זאת, מודאגת דווקא מניסוחים עמומים. בירושלים זוכרים היטב איך פרצות משפטיות, הקלות בפיקוח או “סעיפי שקיעה” הפכו בעבר למרחב משחק עבור האיראנים. זו הסיבה שגורמים מדיניים וביטחוניים בישראל משקיעים אנרגיה לא רק בדרישה לכלול טילים, אלא גם במנגנוני בקרה ובסנקציות מיידיות במקרה של הפרה. האמריקאים, מנגד, יודעים שבפועל “מיידי” הוא מושג נדיר במדיניות חוץ. תמיד יהיו יועצים שימליצו לתת עוד שבוע, עוד פגישה, עוד סיבוב.
בונים מנוף
בתוך הוויכוח הזה מתקיימת בישראל מחלוקת שקטה. יש מי שסבורים שכל הסכם, גם אם ייראה מוצלח על הנייר, יעניק למשטר האיראני זמן וחמצן כלכלי. הסרת סנקציות תאפשר לו להתאושש, לייצב את המערכת הפנימית ולשמר את מוקדי הכוח. בהיעדר מנגנון אכיפה ארוך טווח, ההנחה היא שאיראן תוכל בעתיד לחזור בה או לשחוק את ההתחייבויות.
אחרים, בעיקר במערכת הביטחון, מבקשים להיזהר מפני הדחף להציג פתרון צבאי ככזה שמסדר את המציאות. מתקפה יכולה לעכב, לפגוע, ליצור אפקט הרתעה. אך היא יכולה גם לאחד את החברה האיראנית סביב המשטר ולגרור תגובה רחבה. מי שנזכר בקיץ האחרון במלחמת 12 הימים, מבין עד כמה מהר הזירות נפתחות, ועד כמה קשה לסגור אותן.
מול כל זה עומדים השיקולים של טראמפ. הוא רוצה הישג מדיני שניתן לתרגם לכותרת, אבל אינו רוצה להיראות חלש. הוא זוכר את ניסיון העבר, כולל הטענה על מזימה איראנית לחסלו בין כהונותיו, והוא חסר סימפתיה כלפי המשטר בטהרן. ועדיין - לטראמפ יש גם אינסטינקט של הימנעות מהסתבכות ארוכה. הוא אוהב מהלכים קצרים שנראים כמו הכרעה.
במזרח התיכון כמעט אין כאלה. לכן הוא מנסה למשוך את המציאות לכיוון שמתאים לו - הסכם שאפשר להציג כקשוח, עם איום ברור מאחוריו. ההדלפות על העמקת הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור, כולל דיבורים על תגבור ימי, משתלבות בדיוק בזה. לא בהכרח הכנה מיידית לתקיפה, אלא בניית מנוף.
מכאן גם ההיגיון בפרופיל הנמוך של הביקור. אילו הייתה נוצרת תחושה שנתניהו דוחף לתקיפה, היה הדבר עלול להכביד על טראמפ בזירה הפנימית. הימנעות מהצגה פומבית של תיאום מבצעי, כולל הימנעות מהבאת משלחת ביטחונית רחבה, שומרת את היוזמה בידי האמריקאים.
ישראל אינה מעוניינת להצטייר כמי שמכתיבה את הקצב. אם תתקבל החלטה על פעולה, היא תתקבל ככזו של הבית הלבן. נתניהו למד את זה כבר בקדנציה הראשונה של טראמפ: הנשיא מוכן ללכת רחוק, אבל הוא רוצה לקבל את הקרדיט, והוא רגיש למי שמנסה למשוך בחוטים.
בתוך כל המהלך הזה התגנבה גם עזה, אף שהביקור הוגדר סביב איראן. טראמפ הזכיר בפוסט שלו גם “התקדמות בעזה ובאזור”, וושינגטון מחזיקה רעיונות על מסגרות בינלאומיות, על מנגנוני ייצוב, על ועדות שלום שונות. נתניהו רואה את זה כזירת סיכון פוליטית. לא משום שהוא מתנגד להסדרים, אלא משום שכל הסדר מעשי בעזה מחייב החלטות שהקואליציה שלו מתקשה לעכל.
מוכנים או מורחים
בסופו של דבר, הישג הביקור לא יימדד במספר החיוכים או בצילומים שלא פורסמו, אלא בשאלה אם הדרישה לכלול את הטילים הבליסטיים תשתלב בהגדרת היעד האמריקאי. אם כן, המשא ומתן עשוי להפוך לכלי שמצמצם את האיום ולא רק דוחה אותו. אם לא - הפער בין ירושלים לוושינגטון יעמוד בעינו, והדיון יעבור בהדרגה משאלת ההסדר לשאלת העימות. בנקודה זו אין לנתניהו מרחב תמרון גדול. הוא אינו יכול לקבל הסכם שמדלג על הטילים ולמכור אותו בישראל כהישג. הוא גם אינו יכול להכשיל את טראמפ בפומבי מבלי לשלם מחיר ביחסים עם הבית הלבן.
נתניהו לא בא לוושינגטון כדי להכריע את ההיסטוריה בשיחה אחת. הוא בא כדי להיות נוכח ברגע שבו נכתבות שורות שיקבעו את גבולותיה. במציאות שבה ההחלטות מתקבלות לעיתים על בסיס שיקול דעתו של אדם אחד, הנוכחות לבדה היא כלי. השאלה שנותרה פתוחה היא עד כמה הכלי הזה יספיק כדי להשפיע על הכיוון שאליו יפנה הבית הלבן בשבועות הקרובים.
הכרעתו של טראמפ, בסופו של דבר, תישען על שלושה מבחנים. ראשית: האם האיראנים מוכנים לוותר בפועל על משהו שאינו סמלי, ובייחוד להתקרב לדרישה האמריקאית לגבי מלאי האורניום המועשר ולגבי המשך ההעשרה. שנית: האם אפשר לכופף אותם גם בנוגע לטילים ולשלוחות, או לפחות לסמן מסלול אמין לטיפול בכך תוך פרק זמן קצר.
שלישית: האם האיום האמריקאי נתפס בטהרן כאמין. זהו מבחן שאינו תלוי בהצהרות, אלא בפריסה, בהיערכות וביכולת להגיב. בישראל עוקבים אחר סימני ההיערכות לא פחות מאשר אחר ניסוחי הודעות. זהו מקצוע ישן של המזרח התיכון - לקרוא כוונות דרך תנועה של כוחות ודרך שיחות שקטות בין קצינים.
סביר להניח שהשיחות יימשכו עוד זמן קצר, לפחות עד שיתברר אם האיראנים באים עם נכונות אמיתית או עם מריחה מתוחכמת. טראמפ עצמו השאיר רושם שהוא רוצה למצות, אבל לא להיגרר. בישראל מעריכים כי אם יתברר שהאיראנים מתחמקים, הבית הלבן יסגור את הדלת מהר יותר ממה שמקובל בממשלים אחרים - הנשיא אינו אוהב להיראות כמי שמסובבים אותו. זו נקודת התורפה של איראן, והיא אולי גם הנקודה שממנה נתניהו מקווה להרוויח: להצמיד את הדרישה הישראלית לנטייה האישית של טראמפ לאפס סבלנות.
השורה התחתונה של הביקור פשוטה יותר מכפי שניסו לצבוע אותה. נתניהו בא לוושינגטון כדי שלא יופתע. כדי שתיק איראן לא ייסגר בלי שהוכנס אליו סעיף אחד מרכזי - טילים בליסטיים. אם הסעיף הזה ייכנס, יוכל להציג את הביקור כהצלחה ולהרוויח זמן. אם לא, ימצא את עצמו מול שאלה קשה: איך מגיבים על מהלך אמריקאי שהוא לא יכול לבלוע בלי לפוצץ את היחסים עם הנשיא, שנראה כרגע כשותף החשוב ביותר שיש לישראל. גם לשאלות הללו אין תשובות פומביות, ולכן לא היו הצהרות. אולי זהו ההסבר הטוב ביותר לשקט במסדרונות. מי שעדיין לא יודע לאן הולכים, מעדיף לא לכתוב את זה על הקיר.
התרעות פיקוד העורף