לנוכח הסיבות הללו, מהו עתידה של עזה? האם היא תהיה עצמאית, או חלק מן הרשות הפלסטינית, או ממשל עצמי שיהיה לעד נתון למנדט אמריקאי-ישראלי. גם מי שרוצה ביציבות הרצועה, ושביטחון ישראל יקר לליבו, מתקשה להאמין כי התוכנית של וויטקוף וקושנר תצלח. תנועת חמאס לא תמהר להתפרק מן הנשק, והיא תקנה זמן תוך העמדת פנים שהיא אכן מתפרקת ממנו. זמן הוא שם המשחק. קטאר וטורקיה יחכו עד שטראמפ ואנשיו יסיימו את תפקידם בעזה. או שכהונתם תבוא לקיצה, או שהם יתייאשו מן התסבוכת וילכו הביתה. ואז יצמיחו דוחא ואנקרה את חמאס מחדש.
לכאורה נראה כי העניינים מתקדמים. החטופים הוחזרו, הוקמה ממשלת מומחים פלסטינית ומעבר רפיח נפתח. בפועל - כל אלה ניצבים על קרקע שברירית.
הצגה ושמה מעבר רפיח
קרוב ל-250 פלסטינים חצו את מעבר רפיח לכל כיוון מאז שהוא נפתח ביום שני שעבר. ממוצע של 20 ביום, אולי קצת יותר. זה מספר מועט - גם כשלעצמו וגם בהשוואה לסיכום בין ישראל למצרים ולרשות הפלסטינית. לפי הסיכומים האלה, מותר שייכנסו לרצועה 50 חוזרים מדי יום. מנגד, 50 מורשים לצאת למצרים, אבל כל אחד מהם רשאי לקחת איתו שני מלווים.
ישראל כפתה בידוק משלה ומספרים נמוכים על היוצאים והנכנסים, ובכך מנעה הישג גורף מחמאס. מצרים שלפה בפני תנועת חמאס את השוט שמזכיר לה כי היא תמיד תהיה תלויה בחסדיה כדי לצאת מן הרצועה. הרשות הפלסטינית הצליחה לקנות נוכחות במעבר בפעם הראשונה אחרי 19 שנה. וחמאס, למרות כל זאת, שוב הראתה יכולת הישרדות. אחרי המלחמה הקשה בתולדותיה היא נותרה על רגליה, ואף רשמה הישג הומניטרי.
אז כל צד דופק צד אחר, אבל כולם יחד דופקים את תושבי הרצועה. 120 אלף עזתים נרשמו בשגרירות הפלסטינית בקהיר לחזור הביתה. בקצב הזה הם ייאלצו להמתין שנים.
העצבנות הייתה מוקדמת
מצרים רכשה באותו ביקור מערכת צבאית מייצור טורקי להתמודדות בפני רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים. אבל יותר חשוב מזה, טורקיה התחייבה להקים מפעל תעשייה צבאית על אדמת מצרים. שני הצדדים ייצרו קליעים ופגזים, וימכרו אותם לצד שלישי - כדי להפיק רווחים. השותפות הזו תכניס להם מזומנים.
הדאגה הישראלית מובנת, אבל אין למהר למסקנות. הנושא הכלכלי עומד בראש סדר העדיפויות של הממשל המצרי, ואם אפשר לחלץ כמה מאות מיליונים משיתוף פעולה עם אנקרה, מדוע לא לעשות זאת? ככל שטורקיה תמשיך לארח את הפעילים של האחים המוסלמים, כך תמשיך מצרים לחשוד בה.
המצרים חשדנים מאוד בדרך כלל, והם אינם ממהרים להתקרב - ראו את יחסיהם עם ישראל. עוד מעט ימלאו חמישה עשורים להסכם השלום, ועדיין מנשבת בו צינה. עם הטורקים זה גרוע אף יותר. הם מחבקים את אויבו המר של המשטר. ישראל איננה מחבקת את אויבי מצרים. להפך, היא נלחמת בהם. מצרים איננה מחבבת מעצמות אזוריות. היא רואה בהן איום על ההגמוניה שלה. מסיבה זו איננה מתקרבת גם לישראל. לא רק בגלל העניין הפלסטיני.
הסיפור ממחיש אחת מן התכונות המרכזיות של מדינות האזור ביחסי החוץ שלהן: העוינות איננה תכונה מוחלטת בשחור ולבן, אלא מתקיימת על הרצף. אפשר להעניק יחס של עוינות למדינה שכנה, אבל גם לפתח איתה יחסים יומיומיים. הרמוניה אומנם לא תהיה שם, אבל שמירה על מגע עדיפה על פני ניתוק מוחלט והכרזת מצב עוינות. כך חיות סעודיה ואיחוד האמירויות שנים ארוכות. גם סעודיה וקטאר. מצרים, שיחסיה עם איראן מעורערים מראשית ימי המהפכה האסלאמית, תמיד הקפידה לשמור על מגע עימה.
אנחנו, הישראלים, נוהגים אחרת. אולי בגלל עברנו הרדוף, אנו מחלקים את העולם לצבעים של שחור ולבן. אם צד כלשהו הוכרז כאויב, יש להחרימו באופן מוחלט או להפנות אלינו את גבו. אצל שכנינו, כשהם שומרים על מגע עם אויביהם, אין בכך פחיתות כבוד או מתן לגיטימציה. זוהי שיטה הישרדותית, שמטרתה לגוון את חבילת האפשרויות. כך אפשר להפחית חיכוך לעיתים, להעביר מסרים כשרוצים, וכשצריך - גם להפיק רווחים כספיים.
התרעות פיקוד העורף