לא צירוף מקרים: עם כינונה של הממשלה הנוכחית נפל דבר בישראל | סופי רון מוריה

כשמבין 40 שרים יש יוצא ברית המועצות לשעבר אחד בלבד, וכשהפוליטיקאים נמנעים מלהתייחס לתקיפת הנערות ממוצא רוסי בבית ספר בנתניה – אי אפשר שלא לחוש את נשיפתו האימתנית של השד העדתי

סופי רון מוריה צילום: אולגה רזינקין
יולי אדלשטיין
יולי אדלשטיין | צילום: פלאש 90
5
גלריה

בתחילת שנות ה־80 בחטיבת הביניים בלנינגרד היינו שתי יהודיות בכיתה. ביומן בית ספרי מרופט עם שורות נרשמו פרטים של כל תלמידה ותלמיד, כולל לאום. הבנים התעלמו, הבנות הציקו. לחברה שלי, נערה עם עיניים חומות ותלתלים שחורים, הציקו בגלל המוצא. במקרה שלי, אף שידעו כי אני יהודייה, בחרו להתמקד בנקודה אחרת: הן לעגו לי כי גדלתי במשפחה חסרת אמצעים ולא היו לי בגדים אופנתיים ללבוש. מבחינתן, היו לי עיניים בהירות מדי, כך שהפער החברתי בלט יותר מההבדל העדתי. לא הספקתי לחוות אנטישמיות על בשרי במדינה שבה נולדתי. אך מילדותי הייתי מודעת לעובדה שהיא קיימת.

בחורף הזה ציינתי 38 שנה מהיום שבו ירדתי מכבש המטוס בבן־גוריון. מרבית חיי וכל חיי הבוגרים עברו עליי בישראל. כאן לא נולדתי, אך כאן נולדו לי ילדיי. במשך 20 שנה חרשתי כבישים ביו״ש (חברון, קריית ארבע, אפרת, תקוע), ולמדתי כי עיניים בהירות עשויות לשמש כסוג של תעודת מעבר במחסומים: הנוסעים ברכב לבטח אינם מעוררים חשש.

התמזל מזלי ולא נתקלתי בגזענות בגלל ארץ המוצא. אולי משום שהקדמתי בשנתיים את גל העלייה ההמונית של שנות ה־90. ואולי משום שבחרתי להשתלב במגזר הדתי־לאומי, שבשונה מהמגזר החרדי לא מסמן עולים מברה״מ לשעבר בתור סוג ג׳ וסחורה פגומה בשוק השידוכים. הכי הרבה נשאלתי בחודשי החורף מדוע אני מבקשת להגביר חימום בחדר, הרי גדלתי בארץ קרה, אז אני בטח רגילה לכפור, לא כן?

כל כך קל וכל כך נעים להסתגר בחממה. להתפתות להאמין בלב ובנפש כי אפליה עדתית היא נחלה של שנים עברו, כי כל גל עלייה גדול חווה גזענות ועם הזמן מתגבר עליה והופך לחלק אינטגרלי מהמרקם הצבעוני של החברה הישראלית. כמו במערכון של חבורת לול, גל חולף וגל בא. אם כבר נאלצתי להתמודד עם אפליה, הייתה זאת אפליה שחוויתי מהסיבה הדתית ולא מהסיבה העדתית, אפליה כפי שחווה בימים אלה נועה מבורך - משום שבחרתי בצד הלא נכון במגזר.

הייתי מודעת למתח האתני. לא עצמתי עיניים, לא התכחשתי לגזענות ולדעות קדומות כלפי עולים מארץ המוצא שלי. ובכל זאת התפתיתי להאמין כי מדובר בעימותים חולפים שמתפתחים בדרך הטבע בשכונות מצוקה שבהן שוכרים דירות עולים שהגיעו זה עתה, ועם השנים זה יעבור ואולי כבר עבר. ובכל מקרה, זה היה ממני והלאה. עד שערב בחירות 2022 נסדקה התמונה הפסטורלית - ולאחרונה, ערב בחירות 2026, היא התנפצה לרסיסים.

זאב אלקין
זאב אלקין | צילום: יוסי אלוני

לא כל היעדר ייצוג מגדרי/דתי/עדתי מעיד בהכרח על אפליה. לעיתים אישה אינה מתאימה לתפקיד, ואין מקום לאפליה מגדרית מתקנת. לעיתים יהודי נכשל במבחני כניסה לאוניברסיטה במדינה זרה. אבל אם לא ממנים ולו אישה אחת לתפקיד בכיר בחברות הממשלתיות, זאת אפליה מגדרית נטו. אם אף יהודי לא מתקבל לאוניברסיטה בעיר שבה האוכלוסייה היהודית היא לפחות 15%, מדובר באנטישמיות לכל דבר ועניין.

כשבגוש של 64 ח״כים ובממשלה שמונה קרוב ל־40 שרים אין ייצוג לקהילה המונה כמיליון ו־300 אלף איש, אין מקום לטעון לצירוף מקרים. אין מנוס מלקרוא לילד בשמו: מדובר בבחירה אסטרטגית של הליכוד בראשות נתניהו בפרט, ושל הגוש הליכוד־חרדים־חרד״ל בכלל. עולים מחבר העמים מסומנים כקהל עוין וזר לגוש, להוציא עולים מאזור קווקז וממדינות מרכז אסיה, אשר נוטים לכיוונה של ש״ס ואולי גם למפלגת הליכוד בגלגולה הנוכחי, שאינה שונה באופן מהותי מש״ס (ע״ע השר שלמה קרעי).

בנימין נתניהו
בנימין נתניהו | צילום: מרק ישראל סלם

צרפו את כל הסיבות גם יחד, וקבלו תמונה מדויקת של אויב השלטון הנוכחי: אשכנזים, חילונים וממעמד הביניים. ומכאן מדיניותו הגלויה של שר הקליטה - שלא לעודד עלייה ממדינות ברה״מ לשעבר, כולל מאוקראינה המותקפת. מכאן, הסכמים קואליציוניים לשינוי חוק השבות. מכאן, הרטוריקה ההזויה של הרב הראשי הספרדי לשעבר, השרים והח״כים. אה כן. לראשונה זה שנים רבות מונה שגריר ברוסיה שאינו דובר רוסית ושגם לא שמע את השפה בבית.

ואתם תגידו: ומה עם ראש המוסד? אז כן. רומן גופמן הוא דובר רוסית, אך מונה לתפקיד אך ורק בשל קרבתו האישית לראש הממשלה. כמו שיונתן אוריך מונה לתפקידו בשל קרבתו האישית לנתניהו, ואינו מייצג בשום דרך את המגזר הסרוג על אף הכיפה שהוא חובש.

רומן גופמן
רומן גופמן | צילום: חיים גולדברג

להלן רשימה של שרים וח״כים מהקואליציה שהתייצבו בהתלהבות לצד הבריון מרדכי דוד: איתמר בן גביר, עמיחי אליהו, שמחה רוטמן, דודי אמסלם, טלי גוטליב ועידית סילמן - והרשימה כלל וכלל אינה מלאה. המתנתי בסבלנות שבוע ימים. ציפיתי לשמוע התייחסות כלשהי לאלימות בבית הספר בנתניה. כלום. בכלל, איש מהקואליציה לא התייחס לסיפור הקשה. כאילו לא היה.

מרדכי דוד
מרדכי דוד | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

הזיקה בין תמיכתם הנלהבת של השרים והח״כים מהקואליציה במרדכי דוד, לבין התעלמותם המוחלטת מהאלימות הקשה, המלווה בקריאות גזעניות, היא חדה וברורה. פעם השר דודי אמסלם הבטיח ״לשבור עצמות״, והיום מרדכי דוד מסתובב עם מקל ומניף אגרופים. במשך חודשים השרים קרעי ואמסלם לועגים מעל במת הכנסת למבטא של ח״כ ולדימיר בליאק מיש עתיד או יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, ויו״ר הכנסת חוכך את ידיו בנחת. הגזענות הגלויה של שרים וחברי כנסת מהקואליציה מתורגמת לאלימות קשה בשטח, ובראש ובראשונה בבתי הספר. אלפי מרדכי דוד צפויים לפרוץ אל תוך המרחב הציבורי, כי המסר נקלט. אתם יודעים כיצד היה פועל מרדכי דוד לו נקלע למסדרון בית הספר על שם חיים גורי, נכון?


מרדכי דוד חוסם את רכבו של אהרן ברק | צילום: מתוך רשתות לפי סעיף 27 א על פי זכויות יוצרים

לראשונה לאחר 38 שנים בארץ, אני חשה על בשרי את נשיפתו האימתנית של השד העדתי. לראשונה אני נתקלת בעוינות סמויה ואף גלויה. בגלל המבטא, שאין מה לעשות, נשאר איתך עד סוף ימיך אם עלית בגיל 20. בגלל צבע העיניים. לאורך כל השנים הייתי בטוחה שאין מצב. לי זה לא יקרה.

תגיות:
בנימין נתניהו
/
יולי אדלשטיין
/
השד העדתי
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף