תמיד מעניין לבחון את הרגע שבו אדם חזק בוחר במילה "ניטרלית" כדי להסביר פעולה כוחנית. "מדיניות" היא אחת המילים המכובסות והנוחות ביותר שיש כדי לספק תירוצים, בעיקר לעצמו - על התנהגות דורסנית וכוחנית. ברגע שקראת לפעולה שלך מדיניות, אתה כבר לא "מתערב", אתה "מנווט". אתה לא מפעיל לחץ, אתה "מיישר קו". אתה לא משנה נורמה, אתה "מחזיר משילות".
המוח האנושי אוהב את המכבסה הזו, היא מאפשרת לנו להרגיש מוסריים גם כשאנחנו דורסים איזונים עדינים. זו לא בהכרח ציניות, זו פסיכולוגיה בסיסית: אנחנו מצטיינים בבניית נרטיב שבו האמצעים הם בלתי נמנעים בשם מטרה גדולה ונעלה.
בנוסף, מכבסת המילים הזו גורמת לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. זה לא שהם נהגו בכוחניות ובהפרה מוחלטת של נורמות, הם בסך הכל מנסים לקבוע מדיניות. וכן - לבייס שלהם זה מספיק. אלא שמינויים הם אף פעם לא רק שאלה של "מי יישב באיזה כיסא". בארגונים, ובמיוחד בארגוני אכיפה, האנשים לא מחכים להוראה כתובה כדי להבין את הכללים החדשים. הם לומדים דרך איתותים. הם מסתכלים לצדדים ובודקים: מי מתקדם? מי נתקע? מי "שילם מחיר" על דעה עצמאית, ומי קיבל גב פוליטי?
אז היום כבר ברור לכולם שמי שמתקדם במשטרה זה מי שמתחנף, מי שמגיע לאירועים של השר, מי שדואג ללחוץ לו את היד ולעודד את ההתנהלות הלא נתפסת הזו. בפסיכולוגיה קוראים לזה "למידה חברתית". אנשים מכיילים את עצמם לפי הסביבה, לא לפי קוד אתי יבש. מספיק אירוע מתוקשר אחד שבו קצין נבלם בגלל החלטה מקצועית שלא נעמה לדרג המדיני, כדי ליצור "אפקט מצנן". זה לא פחד מעונש רשמי; זה פחד עמום מהגדרת המציאות מחדש.
כשהזהות הופכת למדד המרכזי לנאמנות, המקצועיות מפסיקה להיות ערך עצמאי והופכת לתכונה שמיוחסת רק ל"אנשים שלנו". במקביל, ביקורת או עמידה על עקרונות מקצועיים נתפסות לא כהכרח תפקודי, אלא כאיום אישי על הריבון.
צייד של "נאמנויות"
כאן נכנסת השבטיות הפסיכולוגית: כשהזהות הופכת למצפן המקצועי, המערכת מאבדת את היכולת להיות "אדישה". אגף החקירות, הלב הפועם של שלטון החוק, חייב להיות המקום הכי ממלכתי, והיחיד שבו הזהות של הנחקר או המדיניות של השר נעצרות בדלת. כשהשר מתעקש לקרוא להתערבות אופרטיבית "מדיניות", הוא לא רק מנהל - הוא משנה את הדנ"א של הארגון.
המאבק הזה הוא לא רק על סמכויות, הוא על האופן שבו הכוח משחית את תפיסת המציאות. כשאדם בעמדת כוח מכריז "אני לא חותמת גומי", הוא למעשה אומר: "המומחיות שלכם היא המחסום שלי". זוהי הכרזת מלחמה פסיכולוגית על המקצוענות. במקום שהשר יהיה המעטפת המגינה על הארגון, הוא הופך לצייד של "נאמנויות".
הפרובוקציה האמיתית כאן היא לא עצם המינוי - אלא הניסיון להפוך את הכפיפות המקצועית לסוג של ציות מוחלט. אם אתה לא "איתי", אתה בהכרח "נגדי", ובתפיסה כזו - קצין משטרה ישר הופך למכשול בגלל דבקותו בחוק.
הבעיה היא שהמשטרה לא יכולה להרשות לעצמה נורמות גמישות. היא נשענת על "צדק פרוצדורלי" - המושג הפסיכולוגי שקובע כי בני אדם מוכנים לקבל החלטות קשות רק אם הם מאמינים שהתהליך הוגן ועקבי. כשהציבור מתחיל להרגיש שהמינויים הם כלי פוליטי, האמון לא נשבר בגלל כותרת אחת דרמטית, אלא בגלל התחושה שהכללים כבר לא יציבים.
בסופו של דבר, האסטרטגיה הזו נראית פחות כמו ניהול ויותר כמו אילוף. ארגון שבו הקידום תלוי בחיוך של השר הוא לא משטרה, הוא חצר מלוכה. וכשמשטרה הופכת לחצר מלוכה, האזרח הקטן הוא הראשון לשלם את המחיר בביטחונו האישי. הנזק האמיתי הוא לא במינוי כזה או אחר, אלא בייצור של דור קצינים שילמד שמשתלם יותר לשאת עיניים אל לשכת השר במקום להביט בספר החוקים.
אנחנו מתרגלים למציאות שבה הממלכתיות נשחטת על מזבח ה"משילות", וכשנתעורר ונחפש משטרה שתגן עלינו ללא משוא פנים, אנחנו עלולים לגלות שנשארו שם רק חותמות גומי - בדיוק אלו שהשר הבטיח שהוא לא יהיה.
התרעות פיקוד העורף