כל הצבעה כמו נוצקה באותה התבנית: קואליציה של מדינות שאינן דמוקרטיות, חלקן מפירות זכויות אדם באופן שיטתי, מטיפה לישראל מוסר. ארגון שמאפשר לדיקטטורות לשפוט דמוקרטיות איבד את הזכות לדבר בשם האנושות. אין כאן שיח של זכויות אדם, אלא שימוש ציני בשפה מוסרית לצרכים פוליטיים.
הבעיה אינה עצם הביקורת על ישראל. מדינות צריכות לעמוד לביקורת, הבעיה היא הסלקטיביות. כשטרור זוכה להבנה ותגובת נגד מוצגת כפשע – המערכת המוסרית מתהפכת. כשהאו"ם מוביל את העוול הזה, הוא הופך לגוף שמכשיר אותו. מוסר בינלאומי הופך לכלי פוליטי.
המבנה הארגוני של האו"ם מאפשר לרוב פוליטי לכפות נרטיב גם כשהוא מנותק מהמציאות. כאשר אנטי-ישראליות הופכת לשיטה באופן "דיפלומטי", הדרך לאנטישמיות מוסדית היא קצרה מאוד. האנטישמיות כבר כאן, עטופה בשפה דיפלומטית מנומסת – ומעניקה הכשר לטרור.
דמעות של שתיקה
הקריסה אינה רק ערכית, היא גם כלכלית. האו"ם מתקרב לחדלות פירעון, ולא במקרה. מדינות תורמות עייפו ממימון מנגנון ענק שמייצר הצהרות במקום תוצאות. מיליארדים נשפכים לבירוקרטיה מנופחת, בעוד אמון הציבור מתרסק. כשארגון חדל להיות רלוונטי מוסרית, הוא מאבד גם את זכות הקיום הכלכלי שלו. גוף ללא אמון הוא גוף ללא נשמה שסופו לקרוס.
זהו רגע האמת. האו"ם ממשיך להתקיים מכוח האינרציה בלבד, ושורד בזכות הרגל דיפלומטי, לא בזכות אמון. ככל שהפער בין יומרותיו למציאות גדל, כך גדלה התחושה שהארגון הוא גוף שמדבר בשם האנושות מבלי לייצג אותה. העולם משתנה במהירות, והאו"ם נותר תקוע בתבניות כוח של המאה הקודמת.
רפורמה עמוקה כבר אינה אופציה, היא תנאי הישרדות. בלי שקיפות, בלי איזון, בלי מנגנוני בקרה שמונעים שימוש פוליטי ציני, האו"ם ימשיך להתפורר. לא בפיצוץ דרמטי, אלא בריקבון איטי של חוסר אמון. מוסדות אינם מתים ביום אחד, הם נשחקים עד שהם הופכים ללא רלוונטיים.
ההיסטוריה אינה סלחנית למוסדות שמאבדים את ייעודם. אם האו"ם לא יתעורר, הוא ייזכר לא כהבטחה שהגנה על האנושות – אלא כאזהרה מפני מה שקורה כאשר כוח בינלאומי מתנתק ממוסר בסיסי. השאלה היא אם נותר בגוף הארכאי הזה רצון להשתנות ולייצג באופן מוסרי ושוויוני את חבריו, או שימשיך להתקיים רק כצל של עצמו.
התרעות פיקוד העורף