היום אני בן 67. אני לא מדוכא, אני סתם עצוב מהמחשבה שאני כבר עמוק בזיקנוזיטיס, וקצת חבל לי. אני כבר לא אהיה עשיר, אם כי לא חסר לי כלום. באמת שאין לי דרישות מיוחדות בתחום החומרי. רוחני אף פעם לא הייתי, ואני גם לא אהיה. זה גדול עליי. אז אני אמשיך לחיות את חיי כרגיל.
מול ביתי יש גן עירוני גדול. אתמול כשירדתי לרכב שחנה ליד, שמעתי את צהלות הילדים ואת ההפעלות של הגננות. קצת צבט לי שאני חטיאר ולהם מחכים עוד חיים מלאים, והם מבסוטים חאלס. כן, אני זוכר את הגננת שלי מלכה, ואת כל המורים מבית הספר, רק חבל שאיני זוכר מישהו שניגש אליי בקפה ושואל: "אתה לא מזהה אותי?". מהבושה אני מציין ביובש שעברתי אירוע קשה שמחק לי את הדיסק, כי מה אומר לו? "הלו, אני חצי דמנטי, מאיפה באת לי עכשיו?".
שמעתי השבוע נהג אוטובוס שסיפר שהוא משתכר 56 שקל לשעה, אבל הוא לא בקומבינה לשעות נוספות. אז משכר של כ-10,000 שקל ברוטו בחודש הוא מביא כ-9,000 שקל הביתה, והוא ועמיתיו נורא מרירים על הקומבינה. זה לא בשבילי מרירות עכשיו, אני מריר מספיק בעצמי בגלל כל מה שקורה כאן.
השבוע ביליתי הרבה שעות בנהיגה, לצפון ולדרום. ברמת תשתיות התעבורה, ישראל היא מדינה מפגרת כבר יובלות. רק בתוך השבת נהיגה מחוץ לעיר אינה סיוט. בצפון אין אומנם מספיק נתיבים לכל כיוון. כביש 6 יגיע לקריית שמונה אולי בשנת ה-150 למדינה. אני כבר לא אהיה כאן, אבל אני מקווה בשביל צאצאיי.
בדרום זו כבר הזנחה פוליטית. איני מצליח להבין מדוע אין גדר הפרדה בכביש בין ערד לים המלח. מעניינים אותי השיקולים. עוד לא נספרו מספיק קורבנות בכביש הזה שאורכו כ-35 ק"מ, שמצדיקים גדר הפרדה? מעניין מתי יפרסמו את השיקולים. בכל מקרה, כל עקיפה של רכב כבד, משאית או אוטובוס בנתיב הזה שקולה לניסיון התאבדות.
שוב עלה לי זיכרון מעברי. בגני התערוכה יש פעלול של אופנועים בתוך כלוב. כילדים וכנערים היינו מתקבצים לא כדי לשמוע את רעש המפלטים של האופנוע, אלא דווקא את הכרוז שהיה מזמין אותנו לאירוע: "קיר ה-מ-ו-ו-ת. אל תגיד מחר, פן יהיה מאוחר". אבל בכביש ערד לים המלח זה לא פעלול, אלא החיים של נהגים עם בני משפחותיהם.
אגב "קיר המוות", נזכרתי בו ביום שישי שעבר, כשנסענו למטולה. הייתי עייף, אבל לא עלתה בראשי אפשרות, אפילו כרעיון, לתת לכיפוש לנהוג. "כיפוש, זה נתיב קשוח, ימבה תנועה. צריך לחשוב על אלטרנטיבות, ולחשוב מהר. זה לא בשבילך, כפרע, את עדינה מדי". סיכמנו שאתן לה לנהוג כאשר ארגיש שהעייפות מונעת ממני לתפקד".
"כיפוש, זה האוטו שלי, אם שכחת לרגע. בואי נתקדם".
שאלתי אותו כבר המון פעמים למה ההפקרות הזו, והוא חוזר על משנתו: "הדרך ארוכה, אני מעדיף לישון. אני גם מעדיף לא להתווכח, כי כל ויכוח עם נשים מיד נהיה סלט. אז אני נותן לה את המפתחות, ומקווה שאם זה הסוף, אז שיקרה במכה אחת. אין מה לעשות, חייבים לעשות ויתורים".
הרופאים אומרים שאני בריא. אני לא כל כך מאמין להם, אבל אני מאוד רוצה להאמין. הטראומה שחוויתי בקיץ הותירה בי סימנים, הראשון שבהם הוא פחד מרופאים. כשאני טועה בעבודה שלי, נו ביגי - הבוס יכעס, אני אתנצל, ונגמר. כשהרופאים טעו, זה נגמר בשבעה ניתוחים ו-18 שבועות של אשפוז.
אני ממשיך בשיקום. אם היו לי חלומות שאוכל לחזור להיות הקרנף שהייתי בגיל 30, אני מתכתב עם המציאות ומפנים שזה כבר לא יקרה, לא משנה כמה אתאמן אצל יוסי במים ואצל אייל בחדר הכושר. אם לפי הרישומים אני קשיש, אז מקסימום שאגיע אליו זה להיות קשיש בכושר, לא יותר.
שמעון "הגמד" כועס עליי כשאני אומר וכותב את זה. "אתה מרים לו, ואחרי זה הוא מדפדף אותך כמו דף בעיתון של אתמול. הנה תראה, הוא שכח לקבוע לך תור. אתה מבין? איתו רק בדרך הקשה. אבל אני כועס עליך שלא נסעת אליו בשבע בבוקר והעמדת אותו בפני עובדה. אני כאן, אל תדבר אליי, בוא נעבוד. אבל אתה מפונק, העדפת לישון, אז אתה אשם".
כן, אני אוהב לישון. מומחויים עם תואר מפוקפק ושרלטנים פר-סה אומרים לי שאני בורח מהמציאות באמצעות השינה. אולי, אבל מאיפה הם יודעים? הם מכירים אותי? אולי אני ישן הרבה מגיל שנתיים? אני באמת לא מבין את הגילדה הזו שלמדה חומר תיאורטי, ומנסה ליישם אותו על כל פציינט.
באשפוז בבית החולים הפחַתי כ-12 קילו ממשקלי, בגלל הדיכי. אם לא הייתי אוכל את האוכל שכיפוש הביאה לי לשם, הייתי מפחית 20 קילו. כשהגעתי ליוסי למים, שאלתי אותו, כי הוא הרי מומחוי גדול, אם יש לו שיטה לשמירה על המשקל. "כן, בטח", הוא ענה. "תימנע ממתוק, אבל בעיקר ממלוח". הבטתי במיקרוב הזה ושאלתי אותו: "תגיד, אתה אמיתי? אני הרי קבעתי שאתה סתום, אבל שמעת מה שאמרת עכשיו?".
הוא לא נפגע ממני. הוא צחק וענה: "אני אומר רק את האמת. אתה רוצה לרזות? אז תאכל בשר ודגים בלי תבלינים. אני מרשה לך לימון בדג, ירקות בלי שמן, בלי מוצרי חלב ובלי פחמימה. אפילו לא בורקס אחד קטנטן ביום. בלי מתוק בכלל, בלי מיץ פירות ובלי קפה. רק מים, לימון וג'ינג'ר. אני מבטיח לך שתפחית 10 ק"ג בחודש".
הוא סיים את דבריו ואמר לי: "שמע, פתחו מסעדה טריפוליטאית בגבעתיים, אתה תאכל את כל התפריט. יאללה, לך תתקלח ונלך לשם". הבטתי עליו כמו על מוצר בלתי אפוי דיו. "תגיד סתומיאן, עכשיו הכתבת לי דיאטה. איך נכנסת בדיוק הטריפוליטאית עם חצי ליטר שמן, שאני מאוד אוהב, לתוך האירוע?".
הוא לא התבלבל, כי תמיד יש לו תשובות. "את הדיאטה שלי תתחיל ממחר. היום תיהנה קצת לפני הסבל של הדיאטה". אז הלכנו לטריפוליטאית. מזמינים שם לפי מה שרואים בעיניים. זה לא בריא לי השיטה הזו, כי אין לי גבולות והכל טעים לי. אבל ניסיתי להיות הגיוני. מפרום עם חציל על קוסקוס (אמיתי, שהבעלים מנפה. לא כזה שקונים בסופר), קצת ממולאים וקצת לחם וממרחים. שלחתי לכיפוש תמונות.
כן, זו כיפוש. כשהכרתי אותה לפני 19 שנים בדיוק, היא דיברה 273 מילים ביממה, ביום פטפטני במיוחד. אגב, ללא מילים רעות או ביקורת חס ו-ח-ל-י-ל-ה. אבל כמו הקרוקס, זו עוד תופעה שנעלמה. גם היום היא לא מדברת יותר מדי, אבל היא מנהלת את ההצגה. השבוע, באוטו עם גיא, הוא צרח עליה: "את לא קובעת על כלום".
טעות של ילד, שמכיר את התגובה שתגיע, אבל עדיין מנסה את מזלו. "גיא, אני קובעת הכל, גם עליך וגם על אבא", היא הודיעה לו. גיאצ'ו לא התבלבל ופנה אליי. "אבא, איך אתה מרשה לאמא לדבר עליך ככה? אתה יותר חזק, אתה יותר זקן, אז איך". רק חייכתי אליו במראה ועניתי לו שנוח לי ככה, אין לי דאגות. בשקט, נתתי לה את המבט, אבל זה כבר מזמן לא מאיים עליה. "מה, מאמי? שיקרתי? אני באמת קובעת, לא בגלל שאני צריכה את זה, אלא בגלל שחייבים מישהו עם שקט נפשי שינהל את העניינים".
לאבא שלי ז"ל היו עיניים כחולות, מבט חודר והוא היה הרבה יותר עבה ורחב ממני, אבל הרבה יותר. לאמא שלי לא היו ברקסים, עד שהוא היה נותן את המבט, ומשלב ידיים על בטנו העצומה. זה הספיק. אבל זה נורא מזמן, בתקופות אחרות, כשגבר היה גבר, ולא כמו מה שיש היום בזוגיות מתקדמת: "היא מבשלת ואני מנקה". אצל אבא זה באמת היה ניצחון מוחלט, ללא מילים, כמו לנסוע לאתר של גבעת התחמושת חודש אחרי מלחמת ששת הימים, כדי להבין איך נראה ניצחון מול צבא ירדני מיומן, ולא בקרבות מול כנופיית רוצחים בעזה.
"הגננת בצהרון מתעללת בו"
פוצו, בתי הבכורה, שלחה לי הודעה מטרידה בוואטסאפ בנוגע לנכד שלי. "אבא, הגננת בצהרון מתעללת בו. היא כבר פעמיים הפעילה עליו לחץ פיזי. היא תפסה לו את היד חזק ולחצה, הוא סיפר לי שזה כאב לו. היא צעקה עליו מול כולם, ואמרה לילדים: כולם לשים ידיים על האוזניים כשהוא מדבר. היא אמרה לו שהוא ילך לגן אחר. מי מתנהג כך לילד בן 3 וחצי? הוא ברח מהכיתה בצהרון בשבוע שעבר ולא הסכים לחזור. הוא בכה לאחת הגננות שהוא לא מוכן להישאר בצהרון. כל השבוע הוצאתי אותו מוקדם כדי לסייע לו".
כבר בקריאה הראשונה חטפתי שפריץ דם למוח. איכשהו הרגעתי את עצמי. במקביל פוצו שלחה לי הודעה של הורים בגן, על התארגנות להחלפתה של מנהלת הצהרון, באמצעות פנייה בכתב לאגף החינוך בעיריית תל אביב. במכתב צוין כי "הילדים שלנו חווים בצהרון קושי רגשי משמעותי. הם בני 3 וקצת, חלקם לא יודעים לבטא במילים את מה שהם עוברים. לאור חומרת הדברים, אין לנו ברירה אלא להחריף את הצעדים באופן מיידי. הצהרון יושבת מיום ראשון עד להחלפת האחראית. פונים לעירייה בדרישה להתערבות מיידית".
הצהרון מופעל על ידי חברה. הדחף הראשוני של סבא כמוני הוא לסור אל משרדי החברה ולקבל הסברים. אבל צעד כזה עלול להסתיים עבורי במעצר, כי אני בגיל שאני כבר מכיר אותי. התעללות בפעוטות בכלל גורמת לי לאיבוד שליטה על נורמטיביות בסיסית. אבל כאשר הנכד שלי מעורב, אז כבר לא חשובה לי נורמטיביות, חשוב לי הפתרון.
הורי הילדים החליטו, אני מכבד את החלטתם, אך אני בספק רב אם זה ישנה את המצב ויגרום להשעיה מיידית של הגננת. באירועים מסוג זה נדרשת שיטת "בוטס-און-דה-גראונד", להגיע למשרדי החברה המפעילה - לא לבקש הסברים, כי אין זמן לתירוצים במקרים של התעללות בפעוטות - ולדרוש לדעת מי הגננת המחליפה, החל מהרגע.
אני כמובן לא קובע, אבל זה מה שאמרתי לבתי. אני מבחינתי אחראי רק לנכדי. כמובן שאני אדאג שהגננת המדוברת לא תתקרב אליו ברדיוס של מטר וחצי, עד שהחברה המפעילה תחליט מה לעשות בעניינה.
התופעה הזו של התעללות בפעוטות הפכה כאן לאפידמיה. זו התוצאה של מדיניות ענישה זניחה. אם כל גננת שתורשע באלימות כלפי ילדים בגיל הזה תישלח לעשר שנות מאסר, ייתכן שנתגבר על המגיפה, כפי שהתגברנו על הקורונה.
פעם, ממש מזמן, להיות גננת היה ייעוד. הן למדו בסמינרים, הוסמכו, השתלמו שנים, עד שהגיעו למשרות ניהול. היום כל אחד/ת יכול/ה להיות גנן או גננת. מספיק שיש לו או לה מספר ביטוח לאומי ודופק. הצהרונים מופעלים בידי חברות פרטיות, שרווחת הילדים היא הדבר האחרון שמעניין אותן. קודם כל ולפני הכל מעניינת דבורה מהבנק. במציאות הזו, כל הילדים בגני הילדים שנמצאים בצהרונים חיים בסכנה ברורה ומוחשית. כל גננת שנאשמת שוכרת פינגווין, שמתאר את ילדי הגן כילדיו של השטן. עצוב, נורא עצוב.
לכן השאלה שמטרידה אותי כעת היא האם התקיפה תהיה רק באביב, כדי שאוכל לצאת לאתנחתא קומית בחו"ל, או שאסור לחשוב על זה אפילו, עד חג שבועות. האמת, דילמה של ממש שמתעצמת לנוכח הכרזתה של כיפוש: "אם תהיה מלחמה בזמן שאנחנו בחו"ל, אנחנו נישאר בחו"ל".
זו לא הייתה שאלה, זה נשמע כמו הנחיה לביצוע. אז זו כבר לא דילמה, זו בעיה. ובעיות צריך לפתור.
התרעות פיקוד העורף