הוא עשה את זה מסיבה פשוטה: כי היה כאן טבח. כשרוצחי חמאס שוחטים ביממה אחת 1,400 ישראלים, חלק גדול מהם אזרחים, אין לזה הגדרה אחרת, למעט טבח. כשהגל השני של הרוצחים פולש לעוטף על טרקטורים, חמורים, אופניים ואופנועים, בכפכפים וכפיות, בוזז, שורף ורוצח כאוות נפשו ביישובי היהודים, זה טבח.
בניגוד ל"מאורעות תרפ"ט", שבהם נטבחו 133 יהודים בארבעה ימים (ממוצע של כ־30 ביום), כאן המספרים מבהילים בהרבה והמצב שונה לחלוטין. בתרפ"ט, לא הייתה לנו מדינה. לא היה לנו צבא. לא הייתה לנו עוצמה. היינו מפוזרים, חלשים, מוקפים. היינו נתונים לחסדי האויב. ב־7 באוקטובר עמדה לצידנו עוצמה אדירה. אלה שטבחו בנו, פרצו מתוך מכלאה מגודרת היטב וניצלו שאננות, מחדל מודיעיני ומדיניות תבוסתנית הרת אסון, כדי לבצע בנו טבח נורא לאורך יממה שלמה, בעוד נתניהו מנסה להבין מה קורה, מתאפר, נוסע לקריה, מצלם הודעה מבוהלת לציבור ומסתגר בבור הפיקוד. לא תצליח, ביבי. לא תמחה את הקלון. לא תמחק את הכתם. לא תברח מאחריות. לא תשנה את ההיסטוריה. לא תשכתב את הפרוטוקולים. לא תמחק מהזיכרון של כולנו מה היה כאן, מאז הבטחת להפיל את שלטון חמאס. הייתי מבקש ממך להתבייש, אבל לא רק מצפון אין לך, גם הבושה אזלה.
בין הפרוטוקולים המהונדסים, השקרים הגסים, התירוצים העלובים, הטיעונים המזויפים ותיאוריות הקונספירציה והבגידה המופרכות, יש לבנימין נתניהו טיעון נוסף: "לא קיימתי את הבטחתי להפיל את שלטון חמאס בעזה, כי לא הייתה לי לגיטימציה לפעול". זה המגוחך שבתירוצים, המופרך שבטיעונים. שפל מדרגה של ממש במאמציו של האיש למחוק ממצחו את אות הקלון שיהיה טבוע שם לנצח, אות טבח 2023.
איזה מסכן נתניהו. הקורבן הנצחי. הרי הוא רצה, נעבעך, להפיל את שלטון חמאס, אבל אנחנו לא אפשרנו לו. מי זה "אנחנו"? כולם, חוץ ממנו. "השמאל" והתקשורת והציבור והאמריקאים והאירופים ובג"ץ והיועמ"שית. אה, רגע, ב־2009 עוד לא הייתה יועמ"שית. זה כמובן שקר מוחלט. גיא זוהר הקדיש תוכנית שלמה שבה הביא את הדרישה הציבורית התקיפה מנתניהו, לאורך כל השנים מ־2009 ועד 2023, לצאת לפעולה נרחבת נגד חמאס בעזה, כפי שהשתקפה בתקשורת, בציבור ובסקרי דעת הקהל (בסוף כל "סבב" רופס שהנ"ל ניהל בעזה, היו בין 65 ל־75 אחוזי תמיכה בכניסה נרחבת לעזה והפלת שלטון חמאס).
תזכורת: קמפיין הבחירות ב־2009, דמדומיה של ממשלת אולמרט, התנהל סביב מבצע עופרת יצוקה. אביגדור ליברמן המריא בסקרים, התייצב על 15 מנדטים בואכה 18־20. ישראל בכר, יועצו האסטרטגי של נתניהו, דחק בו לתת הצהרה תקיפה בנושא עזה כדי לבלום את ליברמן. ואכן, נתניהו התייצב בפאתי דרום אשקלון, גבו לעזה, ונתן את ההבטחה המפורטת שלו, שתי דקות ו־40 שניות אורכה. זו הייתה לרלרת מפוארת בבריטון משכנע, כולל דוגמאות של ילדי אשקלון והאמהות בעוטף שזכאיות לישון בשקט ו"אני אהיה זה שאסיר את איום חמאס על אזרחי ישראל". "אצלי", הבטיח, "צה"ל יקבל את הפקודה הנכונה ויפיל את שלטון חמאס בעזה". הוא לא התנה את ההבטחה ב"לגיטימציה".
זה הצליח. ליברמן נבלם על 15 מנדטים. נתניהו קיבל 27. אחד פחות מציפי לבני, אבל הייתה לו קואליציה. בהסכם הקואליציוני בינו לבין ליברמן כמה שבועות אחר כך, נקבע כי "יעד אסטרטגי של מדינת ישראל יהיה הפלת שלטון חמאס בעזה". ואכן, מיד עם הקמת הממשלה הפך נתניהו את היעד האסטרטגי על פיו. לא הפלת חמאס, אלא חיזוקו, הנצחתו, טיפוחו, שימורו. האותיות בהסכם הקואליציוני הצהיבו. הסרטון של ההבטחה ההיא בין אשקלון לעזה משייט ברשת עד רגע זה.
הייתה לו כל הלגיטימציה שבעולם לקיים את ההבטחה. לפני למעלה מ־15 שנה זה גם היה קל יחסית. חיים רמון, מי שמחזיק ברקורד מושלם בנושא עזה, הטיח בנתניהו, בישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת בשנת 2009, ש"אם לא תגרום לקץ שלטון חמאס, כפי שהבטחת, אתה תהיה אחראי לקסאמים שייפלו על תל אביב". נתניהו ישב מולו וחייך.
אחרי שקראתי את ילקוט הכזבים הביביסטי עם הקטעים המהונדסים מהפרוטוקולים, קרעי משפטים מכאן ומשם, נטולי הקשר ומשמעות, החלטתי גם אני לפשפש בפרוטוקולים. לא, לא הפרוטוקולים הסודיים של הקבינט, אין לי קשרים עם צחי ברוורמן, יוסי פוקס או השאוויש רומן גופמן. אני עברתי על הפרוטוקולים הגלויים שלי. הטורים שהתפרסמו פה מאז 2008. אינסוף הבקשות, הדרישות, התחינות והאזהרות שהבאתי, לאורך עשרות טורים ומאות אלפי מילים, מכל הממשלות, הקברניטים ומקבלי ההחלטות, לעשות את המעשה הנכון והנדרש והנחוץ ולפרק את שלטון חמאס בעזה, בטרם יקום עלינו לכלותנו.
נתניהו ניסה להסביר אז שצוק איתן היה ניצחון. "ניצחון, אמר אביגדור ליברמן, לא צריך להסביר", כתבתי. "ישראל התמכרה, לאורך שנים ארוכות, לסם הקשה הזה שנקרא קצת שקט. העניין הוא שכמו בכל התמכרות, בכל פעם נזקק הגוף לכמות גדולה יותר כדי להרגיע את הקריז. מכיוון שאנחנו מעדיפים שקט על פני פתרון אמיתי, אנחנו פוגשים בכל פעם חמאס חזק יותר, נחוש יותר, חמוש יותר ועוצמתי יותר, ולכן עולה לנו הרבה יותר להשיג את אותו שקט שבלעדיו אנחנו לא מסוגלים לתפקד. עצוב".
עוד קודם: "דשדוש מסוכן", הייתה כותרת נוספת שלי בתאריך 17 ביולי 2014, בעיצומו של המבצע הכושל הזה. ושימו לב לזה: "עכשיו אנחנו תקועים עם קטאר, שהיא גם המדינה שמממנת לחמאס את מנהרות התופת, שבהן מושקעים מיליונים. זה סטארט־אפ לא רע, מה שהקטארים עושים. מתדלקים את האש במזרח התיכון עם אל־ג'זירה, מפמפמים את הטרור עם חמאס, אחר כך מזדעקים להרגיע".
מי שדרש אז, בכל הכוח, לבצע פעולה נרחבת ואמיתית בעזה, היה ליברמן. דיווחתי על כך בטורי בפירוט. בנט, לעומת זאת, כמעט הכריח את נתניהו לבצע פעולה כלשהי, אפילו סמלית, נגד מנהרות הטרור. כך סיכמתי: "לא קל לנתניהו, נביא הזעם של המלחמה בטרור, האיש שהבטיח אין־ספור פעמים להפיל את חמאס, להדביר את הטרור, להיכנס ולעשות את העבודה, להתייצב עכשיו על הבלטה של המבוגר האחראי, השקול, המדוד, הפרגמטי, שלא לומר, הפחדן".
למחרת הטור הזה, ב־18 ביולי 2014, במבצע צוק איתן, כתבתי טור שנשא את הכותרת "החפרת וגם ירשת". "המנהרות של חמאס הפכו לאיום אסטרטגי, שובר שוויון", נאמר בכותרת המשנה, "חפירתן אורכת זמן רב ועולה הון, שמגיע מקטאר. ועכשיו אלה שמממנים את הטרור נגדנו עוד עלולים להיות המתווכים ולגזור קופון, בחסות הטיפשות האמריקאית הקבועה".
נתניהו נהנה אז מתשואות שקיבל מהמרכז־שמאל, על זה שהוא נוקט זהירות ולא ממהר להיכנס לעזה. "הבעיה של ביבי", כתבתי, "שהאנשים שמריעים לו עכשיו, לא יצביעו עבורו. אלה האנשים של יאיר, של בוז'י, של ציפי, של זהבה. אלה שאמורים להצביע עבורו, חמים עליו אש עכשיו. הבייס שלו מתכרסם. שני חברים עומדים עכשיו ונאבקים על נתחי הבשר הפנויים הללו. ליברמן מימין, בנט מעוד יותר ימין. נתניהו תקוע באמצע, אובד עצות. לציבור מספרים אנשיו שהוא מבליג ונוהג באיפוק בגלל השיקולים הכוללים, בגלל הנושא הבינלאומי, הסיכונים, חוסר התוחלת, וכו' וכו'. זה לא מדויק. נתניהו, ביום טוב, יכול להפריך בעצמו את כל הטיעונים הללו. הוא מבליג כי הוא מפחד. לא, לא מהאמריקאים ולא מהאירופים ולא מהסינים ולא מהשמאל. הוא מפחד פחד פשוט, פחד רגיל כזה, פחד של פחדנים. כדי להיכנס בכל העוצמה במי שהופך את ישראל לסמרטוט רצפה ולוקח מיליוני אזרחים כבני ערובה, צריך אישיות אחרת מזו של נתניהו. אישיות של מעשים, לא דיבורים".
ב־21 ביולי 2014, קצת אחרי תחילתו של המבצע, הכותרת הייתה "סימני צליעה". יום קודם אירע אסון הנגמ"ש בשג'אעייה, כששישה גולנצ'יקים נפלו ואחד, אורון שאול, נחטף. הנה מה שכתבתי: "יום קשה עבר אתמול על גולני, על צה"ל, על מדינת ישראל, על הלב הדואג של כולנו...יום שבו צריך לחשוק שפתיים, למחות דמעה ולהמשיך. לא להתרגש מה'טבח בשג'אעייה', כי זה טבח שחמאס ערך באזרחיו. נקודה. לא להתרגש מאיומי חמאס הנמשכים. לא למצמץ, לא להתלבט ולא להתחבט, אלא להמשיך הלאה, כי אין לנו דרך אחרת, אין לנו אפשרות אחרת. מי שלא יודע לנצח במלחמה כזו, אין לו זכות קיום בשכונה שלנו".
באותו יום כבר החל נתניהו למצמץ ולדבר על מתווה להסדרה וסיום המבצע, בלי להביא אף הישג. "מי שמסמן את הדרך ליציאה עוד בטרם החלה הכניסה", כתבתי, "לא יוכל להצליח. מה שמתחיל בגמגום, ייגמר בצליעה. חמאס יודעים וגם בונים על זה שישראל לא הולכת עד הסוף. היא חוששת ללכת עד הסוף. היא מתלבטת, לא סגורה על עצמה, נכנסה רק כדי לטפל במנהרות וממשיכה לגרור רגליים אנה ואנה ברצועה שהרוחב שלה יכול בקושי להכיל חטיבת טנקים. כשזו ההתנהגות שלך, אתה הופך למטרת דמות. אין צבא בעולם שמסוגל לנצח במלחמת גרילה נגד טרוריסטים מאומנים ומזוינים בתוך שטח עירוני צפוף כשטחה של עזה. כל צבא בעולם יספוג מטענים וטילים וידמם חיילים בסיטואציה כזו. לא המצאנו את זה. האמריקאים אכלו את זה שנים בעיראק ובאפגניסטן עד שהתייאשו ועזבו. הרוסים חטפו את זה באפגניסטן עד שברחו. לאמריקאים ולרוסים יש לאן לעזוב או לברוח, לנו אין. אם נברח מחמאס, הוא יבוא אחרינו. הוא כבר בא. המנהרות, אלמלא התגלו עכשיו, היו הופכות את דרום הארץ לגיהינום...חמאס יודע לזהות חולשה. חמאס מומחה בזיהוי היסוס. בצד שלנו יש לא מעט חולשה, ודי הרבה היסוס. זה האסון שלנו.
"חמאס יסכים להפסקת אש רק במקרה אחד: או שתביעותיו ייענו, או שהוא יבין שאם לא תהיה הפסקת אש, הוא יושמד. מוחמד דף, איסמעיל הנייה וכל שאר הגיבורים שמתחבאים באותה מנהרה מתחת לבית החולים, ייהרגו. חמאס לא יידע את זה עד שישראל לא תשדר את זה. לכן אני חושב שמכל המתקוטטים בקבינטים השונים בשבועות האחרונים, גישתו של אביגדור ליברמן היא הנכונה. נפתלי בנט, הוגה פעולת המנהרות, יוצא כאן לא רע בכלל. הוא הבין את האיום והציע את הפעולה. אבל פעולת המנהרות משולה לאספירין הניתן לחולה סרטן. אם אנחנו רוצים עוד הפוגה של כמה חודשים עד הסבב הבא, מצוין. אם אנחנו רוצים משוואת כוחות חדשה, חמאס מורתע באמת ושקט בדרום ליותר משנה וחצי, הדרך היחידה היא ללכת על כל הקופה. ליברמן קורא לזה "לעשות כל דבר עד הסוף". לעשות שלום, עד הסוף. לעשות מלחמה? אדרבא. גם כן עד הסוף".
בטור נוסף, תחת הכותרת "לפתוח במלחמת חורמה", הוספתי: "חמאס לא מעוניינים להפסיק, כי הם יודעים, שומעים ומריחים את הכמיהה הישראלית להפסיק. ולכן, זה הזמן להביט בפני העם והעולם ולהכריז על מלחמה. אמיתית. לגייס מילואים, להבין שהכלכלה תיפגע, שחופשות הקיץ יבוטלו, שהעולם יגנה, שגדעון לוי עלול לכתוב מאמר נוסף, שהתיירות תקרוס ושחברות תעופה רבות יפסיקו לטוס לישראל (אה, זה כבר קרה בעצם). להבין שכשרוצים סחורה, צריך לשלם מחיר. להורות לצה"ל לכבוש את הרצועה ולהשמיד את צמרת חמאס. רק אז זה ייגמר. די מהר, אפילו. כי רק אז המשוואה תתהפך. היה צריך לעשות את זה מהרגע הראשון. מי שמנסה לגמור בזול, גומר ביוקר. רק מהלך חד, כוחני, לביתור הרצועה וחתירה למגע עם מנהיגי חמאס, תוך הפעלת עוצמת אש מקסימלית, יביא להפסקת הגיהינום הזה. תקום ועדת גולדסטון 2? שתקום. לא נוכל לצאת לחופשות בחו"ל? לא נצא. זוהי מלחמת קיום בין טובים לרעים. בסוף, גם הגולדסטונים יבינו את זה".
"אלה שטויות של הציונים", ענה, "זה קשור לחלום שלהם לחיות בביטחון וברגיעה עשר שנים. אנחנו נמשיך להטריד את הציונים עד שיעזוב הציוני האחרון את אדמת פלסטין, כל פלסטין. כל רגיעה היא רגיעה זמנית, רגיעה תקופתית, אנחנו לא מדברים על רגיעה ארוכת טווח או על הסכם שלום. רגיעה במילון של ההתנגדות פירושה הכנה למערכה הבאה. ההתנגדות תמשיך לפתח, לייצר ולמלא את מחסני הנשק שלה במרכיבים מפתיעים חדשים למערכות הבאות, עד שהאויב הציוני יעזוב את ארצנו ואת אדמתנו כולה".
"מה שהיה להוכיח", כתבתי. "כל הפסקת אש שאליה ניגרר עכשיו, תוביל אותנו לסבב נוסף, אלים ומסוכן מקודמו. ולכן נדמה לי שהגיע הזמן להיחלץ ממעגל הרמיה העצמית. חמאס אינו פרטנר. אין חמאס מתון. אין שם עם מי ועל מה לדבר. אז אנא, להפסיק לקשקש". ובהמשך: "רצועת עזה חייבת להיות מפורזת. צוק איתן הוא נס שקרה לנו, פעמון אזעקה מהדהד שהופעל בטעות וחשף מה שהלך ונבנה כאן לידנו, מתחת לאף שלנו, מתחת ליישובינו. מדובר בסכנה אסטרטגית. נמנע אסון גדול. אסור שזה יקרה שוב. אין מדינה בעולם שתסכים שסכנה כזו תגדל לה על הגדר. יש לנו היום נסיבות נדירות, כמעט תנאי מעבדה, לעשות בעזה מה שצריך לעשות בעזה. המצרים חמים על חמאס יותר מאיתנו. הקהילה הבינלאומית נותנת חבל. החזית הצפונית עסוקה בעצמה. חלק ניכר מהעולם הערבי יחגוג בשקט את מפלת חמאס. מה מונע מנתניהו ויעלון להפעיל את מלוא העוצמה של צה"ל? ממה הם מפחדים?".
הוספתי: "היום, מה לעשות, הגיע הזמן לכתוב על המחדל. אחד הקשים בתולדות ישראל. מחדל שנמשך עשרות שנים, מחדל שאפשר לחמאס להקים את המפלצת שקמה על סף דלתנו. מחדל שמתחיל מימי הקמת חמאס, בממשלת שמיר, דרך כל הממשלות...בואו לא נתבלבל. חמאס אינו ארגון טרור. זה צבא מיומן, מאומן, מזוין, נחוש, שמחולק לגזרות, לחטיבות וגדודים. צבא שמחולק לזרועות, שמייצר מל"טים, מטוסים זעירים ללא טייס, צבא שיש לו אמצעי קשר מודרניים, שיודע לשמור על ביטחון קשר, שלוחמיו יודעים לייצר אש, לחפות, להסתער, אפילו להתגלגל. צבא שהקים את יחידת המנהרות המתוחכמת ביותר שיש היום בעולם. צבא שהצליח לחפור את עזה כולה ולפזר בה בורות שיגור, זירות מטענים, שמייצר אמל"ח במסגדים, מאחסן רקטות בבתי מגורים, מסתיר מרגמות מתחת לאדמה, מקים מפקדות בבתי חולים. צבא שמטרתו, כפי שאומר מושיר אל־מסרי בתחילת הטור הזה, היא למחוק אותנו מעל פני האדמה".
זוכרים שנתניהו, עוד לפני שהחליט לנקות את המילה "טבח" מ־7 באוקטובר, ניסה לקרוא לה "מלחמת התקומה"? אז הנה כותרת של טור שלי מ־27 ביולי 2014: "לחלשים לא תהיה תקומה". קטע מהטקסט: "כותרת טורו של עמיתי וחברי נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות' הייתה 'איך יוצאים מזה?'. אני מעריך מאוד את ברנע, אבל חולק על ניסח השאלה. את השאלה הזו, איך יוצאים מזה, צריך לשאול חמאס. מהרגע הראשון. לא אנחנו. את הפסקת האש, הם היו צריכים לבקש. לא אנחנו. הכללים באזור שלנו השתנו. יש לנו עסק עם פראי אדם שטופי מוח שמטריפים את עצמם ואת סביבתם באקסטזת הרג ומוות.
הדרך היחידה להילחם בכוחות האלה היא להפעיל עליהם את מלוא העוצמה, בבת אחת, בכל הכוח. "אם צה"ל היה נכנס ביום הראשון לעזה במלוא עוצמתו ודוהר למגע מהיר פנימה, היינו כבר אחרי האירוע. נכון, זה היה עולה באבידות לא קלות, אבל זה הכרחי. כשנספור את ההרוגים בסוף המבצע, נגיע למסקנה ששילמנו מחיר יקר יותר, תמורת סחורה פחותה בהרבה. עד שחמאס יבין שישראל רצינית ומוכנה להקריב כדי להשמיד אותו, הוא לא יניח את נשקו. לא יכול להיות שארגון שיורה על תל אביב רקטות על בסיס יומי, יורה על נמל התעופה הבי"ל היחיד שלנו, הפך את יישובי הדרום לשק חבטות, יורה על הכור בדימונה וממשיך לאיים ולחרוץ לשון לעולם כולו, יאלץ אותנו לבקש הפסקת אש. לחלשים, בסביבה שלנו, לא תהיה תקומה".
שבוע קודם, ב־20 ביולי 2014: הכותרת: "לחתור למגע אמיתי". בטקסט: "שלילת יכולות מחמאס זה דבר חשוב, אבל אין בו די. נדרשת הכרעה. הכרעה, בעידן שלנו, היא הכאת היריב מכות כאלה שלא ישכח זמן רב, מכות שירתיעו אותו מלחזור לסורו במשך מקסימום זמן בעתיד. לכך נדרשת יוזמה. נדרש אומץ. נדרש מגע פיזי, פרונטלי, אמיתי, עם ליבת חמאס, במאורותיה. מהעימות הזה חמאס צריך לצאת מוכה וחבול. כן, זה יעלה אבידות, אבל לצורך זה בדיוק הקמנו ב־1948 את צה"ל, ונדמה לי שמאז לא השתנו דברים רבים במרחב. אם ישנו צה"ל, יחתור למגע אמיתי, עכשיו. אם אנו רוצים לייצר הרתעה בדרום, אין לנו ברירה. אנחנו חיים בלב המזרח התיכון הבוער. מסביב, מביטים בנו כל מטורפי וקנאי השכונה, ויש רבים כאלה. לכן המציאות חייבת להשתנות.
"זה יקרה רק אם צה"ל יופיע על מפתן המנהרה שבה תחובים עכשיו מוחמד דף וחבריו. אין דרך לעקוף את זה. אין דרך להתחמק מזה. כל דבר אחר יחזיר אותנו למשבצת שעליה אנו נמצאים עכשיו בעוד חצי שנה או שנה וחצי, כשמה שישוגר עלינו יהיה חזק וקטלני יותר ממה ששוגר אתמול...אתה ראש ממשלת ימין, ביבי. תזכור את זה...המחמאות שאתה קוצר עכשיו לא יחזירו את הביטחון לישראל ולא יגנו על תושבי הדרום. אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, האחריות להשגת המשימות הללו מוטלת עליך, ואתה יודע שיש רק דרך אחת להגשים אותן".
אם ישראל, שוב, לא תצא עם הכרעה ברורה מול חמאס, זה יסמן את סוף ההרתעה מול חיזבאללה בצפון, זה יסמן את חוסר הנחישות הישראלית לשלם מחירים תמורת הכרעת אויבים. זה יתיר את דמנו. מי ישכנע את תושבי נחל עוז, נתיב העשרה, ניר עם וכל שאר היישובים לחזור הביתה? מי ישכנע את חמאס, את דאע"ש, את ג'בהת א־נוסרה ואת כל שאר המרעין בישין שמצטופפים סביבנו שכל המנסה להרים יד על המדינה היהודית, ידו תיגדע?...נדרשת כאן הכרעה ברורה. לא, אין צורך לכבוש את הרצועה. לא חייבים באמת "למוטט את שלטון חמאס" (כפי שהבטיח נתניהו). מה שכן צריך לעשות, זה להפסיק לרמות את עצמנו. למצוא את נקודת הכובד האמיתית של חמאס בעזה, ולהכות בה. אם אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה, אין לנו מה לחפש כאן, כי בפעם הבאה זה יהיה הרבה יותר קשה".
יום קודם, ב־28 ביולי, הכותרת שלי הייתה "הזדמנות היסטורית". כותרת המשנה: "יש כאן סיכון מסוים, עם הזדמנות אסטרטגית נדירה לצידו: חיסול החזית הדרומית. אבל צריך להגיד את האמת הפשוטה: אין לראש הממשלה את האומץ, את הנחישות ואת האשראי הבינלאומי הדרושים כדי להורות לצה"ל להמשיך במבצע במלוא הקיטור קדימה, עד שחמאס יסכים להפסקת אש שתכלול פירוז מלא. לא, נתניהו מעדיף לחזור הביתה בשלום".
רק כשיגיע לכאן מישהו שיודיע שהיהודים עכשיו משתגעים, שהם הפסיקו להשלים עם העובדה שיורים עליהם רקטות כבר 14 שנה, שהם נכנסים לעזה ולא ייצאו ממנה עד שאחרון ראשי החמאס יימצא וייהרג, רק אז ייפרץ מעגל הקסמים שאנו לכודים בו. ואז, לא יהיה באמת צורך לכבוש את עזה ולהחזיק בה שנתיים או חמש שנים. מספיקה הכוונה. כל השאר יסתדר מאליו וגם יהיה בדיעבד זול יותר בחיי אדם, באנרגיה, בגינויים בינלאומיים. כל מה שצריך זה להחליף דיסקט, להגדיל ראש, לקחת אחריות, לקבל החלטה ולבצע. זה לא ייגמר, עד שהם לא יתחילו להאמין שאנחנו מוכנים לשלם את מלוא המחיר כדי שזה ייגמר".
בטור הזה כתבתי על המצגת שהציג צה"ל, באמצעות הרמטכ"ל בני גנץ, בישיבת הקבינט. על פי המצגת, כיבוש עזה "יעלה" לצה"ל כ־500 הרוגים. המצגת הזו הודלפה בעיצומה של ישיבת הקבינט לערוץ 12 (אז ערוץ 2). מטרת המדליף הייתה להסתתר מאחוריה. ליצור לעצמו אליבי, מדוע הוא לא נותן את ההוראה הנכונה לצה"ל. בהמשך, ניתחתי את דיוני הקבינט לאורך המבצע. את הדרישות התקיפות של ליברמן ובנט ללכת על כל הקופה. ליברמן דיבר על כיבוש עזה, בנט על חיסול כל המנהרות. נתניהו? נפנף אותם מעליו כזבובים טורדניים.
לקראת סיום המבצע, ב־11 באוגוסט 2014, הכותרת הייתה "אין קיצורי דרך". בטקסט סיפרתי: "איש ימין שהוא גם אדם הגון אמר לי בשבוע שעבר את הדבר הזה: "עשינו עוול לאולמרט, לחלוץ ולעמיר פרץ, וגם גרמנו נזק גדול לעצמנו ולמדינה". האיש כיוון בדבריו לעובדה ששליחיו של נתניהו הם שתדלקו אז את 'מחאת המילואימניקים', באמצעים ובכסף, כדי להכשיר את השטח להחלפת השלטון. התוכנית הייתה ששלטון התבוסתנות שמפסיד לחיזבאללה יגורש, ויגיע מנהיג תקיף שיידע לספק את הסחורה ויהיה, נניח, "חזק מול חמאס". בהמשך הוקמה ועדת וינוגרד, שמתחה ביקורת קשה על מלחמה שבדיעבד התברר שהייתה מהמוצלחות. האם אחרי צוק איתן תוקם ועדה? נראה שלא...".
"אז מתי יהיה הסבב הבא? אין לדעת. תישאל השאלה, האם היה שווה? כל האופרציה הזאת, כדי לקבל עוד הפוגה, קצרה יותר או ארוכה יותר מזו שקיבלנו אחרי עופרת יצוקה? התשובה שלי היא לא. כי דבר אחד בטוח יקרה כאן. יותנע תהליך של 'שיקום עזה'. יהיה מנגנון פיקוח שאמור לוודא שהכסף לא הולך לחמאס, ואין לי שום ספק שחלק ניכר מהכסף ילך לחמאס. כך היה, כך יהיה. אונר"א תשלים את מה שחסר. את הכסף ינצל חמאס להתעצמות ובסיבוב הבא נקבל אותו, כרגיל, מחוזק. יותר מנהרות, יותר רקטות, הטיסנים שלו יהפכו למל"טים, יכול להיות שהם כבר יידעו להתפוצץ עלינו, והסיפור יחזור על עצמו בדייקנות".
פניתי גם לשר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון: "חששת להיכנס פנימה, לא רצית ללכת לעימות אמיתי, ביקשת לדלג על הבעיה, להכיל אותה, להכניס אותה לקופסה ולזרוק אותה לים של עזה. נדמה לי שזה לא ילך. חמאס לא מתכוון ללכת לשום מקום. הוא יחזור אליך, או ליורש שלך, בפעם הבאה, כשהוא חזק יותר ומסוכן יותר. חבל".
ב־22 באוגוסט, הכותרת הייתה "סיכול ממוקד". עסקנו אז בניסיון החיסול המי־יודע־כמה של מוחמד דף. בצה"ל העריכו שהוא חוסל סוף־סוף. כמה חודשים אחר כך חשפתי שהוא חי וקיים. בטור ההוא, לאחר שרטוט התמונה שלפיה לא ברור אם דף חוסל, כתבתי: "כך או אחרת, עם כל הכבוד לתמונות ניצחון, חמאס לא יוכרע בעריפת ראש אחד ממנהיגיו. כבר ערפנו ראשים לא מעטים בצמרת חמאס, אבל היא כל פעם צימחה במהירות ראשים חלופיים תחתם. חמאס יוכרע בהפגנת נחישות ובפגיעה קשה בליבת העוצמה שלו. חמאס יוכרע בהריגת חלק גדול מלוחמיו, נטרול הזרוע הצבאית, התנגשות אמיתית עם הכוח הלוחם שלו והכרעתו. רק כך.
הקו הזה, שלתפיסתי הוא תפיסת עולם של דרך הקיום היחידה מול ארגונים כמו חמאס, החזיק מאות טורים שלי לאורך כהונת נתניהו. לא הייתי היחיד. להפך. רבים חשבו כמוני, ולא רק בימין. גם באופוזיציה, מציפי לבני דרך יצחק הרצוג, עמיר פרץ, אבי גבאי, אפילו מרב מיכאלי, כולם חשבו שעם חמאס לא עושים עסקים, על חמאס יורים. כולם, חוץ מנתניהו. בחרתי טור אחד, מתוך עשרות רבות, שאינו שייך לצוק איתן אבל יש בו נבואה מצמררת. התאריך: 12 במאי 2023. פחות מחמישה חודשים לפני טבח 7 באוקטובר. הנה קטע מהטור: "זה לא סוד שבזמנו הבטיח נתניהו להפיל את שלטון חמאס בעזה, ומיד עם עלותו לשלטון עשה ההפך.
האחרון שניסה לערער את שלטון חמאס ברצועה היה אהוד אולמרט בעופרת יצוקה, אבל הוא היה כבר ברווז צולע וזה לא הסתייע. השבוע עברתי על רשימת המבצעים הצבאיים של צה"ל נגד חמאס ושותפיו ברצועת עזה, מאז 2004....מה קרה לחמאס בזמנים שבין 17 המבצעים המפוארים האלה? הוא התעצם לבלי הכר. מארגון קטן, חלש, חסר ביטחון וקקיוני, הוא ניצב היום בוטח על רגליו, עם ארסנל של אלפי רקטות, יכולות אוויריות וימיות, כוח לוחם מאומן ומצויד, יכולות סייבר בהתפתחות ולא מעט תחכום. חמאס התחזק בעלות השחר והתחזק גם במבצע הנוכחי, מגן וחץ. הוא לא מורתע, הוא לא מקופל, הוא לא מבוהל. הוא פיצח את השיטה ורוקד בכל החתונות: מעמיד פנים כאילו הוא מסייע לג'יהאד (אבל הוא לא), משכנע את המצרים שרק הוא יכול להביא לרגיעה, מפלרטט עם האיראנים כדי להגדיל את הסיוע, מייצא טרור ליו"ש, צובר פופולריות בקרב הפלסטינים כולם, ומתעצם.
"יש היום בצה"ל קצין, לא בכיר (אני מעריך שבין רס"ן לסא"ל), שיהיה הרמטכ"ל ביום שבו לא תהיה לנו ברירה וניאלץ לצאת למבצע חומת מגן ברצועת עזה. היום הוא מג"ד בגולני, בצנחנים או בשריון. בעתיד הוא יצטרך לבער את קן הצרעות העזתי במחיר דמים: מספר ההרוגים יהיה גדול עשרות מונים מהמספר שהיינו משלמים אם המבצע הזה היה נערך ב־2003, או היום. כל שנה שחולפת מגדילה את עוצמתו של חמאס ויכולתו לפגוע בנו. הוא עדיין לא מוגדר איום קיומי, אבל בקצב הזה יום אחד נתעורר ונמצא על הגדר של אשקלון את חיזבאללה. זה יהיה אסון אסטרטגי בלתי נתפס, אבל לא יהיה לנו זמן להקים ועדת חקירה. גם נתניהו כבר לא יהיה כאן. מה שכן יהיה כאן, זה קברים. הרבה מאוד קברים.
למרבה הצער, ממשלת ישראל הנוכחית, הימין על מלא־מלא, רואה בחמאס נכס מניב. כדי לשמור על הבידול בין עזה לגדה, היא מוכנה לגדל מפלצת. כדי לא לקיים מראית עין של מו"מ מדיני עם הפלסטינים, היא מניחה לפצצת הזמן הזו להמשיך לתקתק. אבל בסוף היא תתפוצץ". ובכן, היא התפוצצה. הרבה לפני המועד שהערכתי. ויש קברים. הרבה מאוד קברים. ונתניהו, בניגוד למה שכתבתי, עוד כאן. לא אשם, לא אחראי, צודק ומוחק: את ההיסטוריה, את הטבח, את הערכים האחרונים שעוד נותרו בו.
התרעות פיקוד העורף