ההמתנה הדרוכה דהיום מזכירה לי את התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, שאותה ביליתי כחייל חובה בחפירות על גבול רצועת עזה, שהייתה באותה עת חלק ממצרים, במאמץ להתחקות אחר אורחן ורִבען של חמש ארמיות מצריות שנכנסו לסיני כצעד ראשון לקראת פלישה לחיסול מדינת ישראל. זאת לאחר סגירת תעלת סואץ וסילוק כוח משקיפי האו"ם מאזור החיץ בגבול, בניגוד למה שהובטח לישראל כתנאי לנסיגתה ללא קרב ממדבר סיני, שאותו כבשה ב-1956. בישראל השתררה אווירת נכאים. המשק שותק, ועובדיו נערכו במדי צה"ל על גבול מצרים להדיפת מתקפת האויב. ישראל הפכה למדינת רפאים והמתינה לנאצר.
וכל אותה העת קול הרע"ם מקהיר איים בעברית קלוקלת לחסל את היהודים כמו זבובים. תחנת השידור המצרית שידרה גם מסר לדגה הים-תיכונית להיכנס לצום כדי להותיר מקום בקיבותיהם לקליטת עשרות ריבוא היהודים שיושלכו לים. שידורי קהיר בעברית שנועדו להטיל אימה הפכו לפולקלור, הרימו את מורל החיילים והמשיכו לשרת את תעשיית הבידור הישראלית לאורך שנים.
לחולשה שהקרינה ישראל, שהתגברה לאחר נאום מגומגם של אשכול, שהקריא את ההסבר להצבעת התיקו מתוך טיוטה שעליה תיקונים לא ברורים בכתב יד של עוזרו, היה עוד תפקיד חשוב: היא יצרה שאננות בשורות האויב, שלא ציפה למכה הרצחנית של חיל האוויר, ושאותה אשכול בישל עם עזר ויצמן במשך שנים, עוד כשאשכול היה שר אוצר וויצמן מפקד חיל האוויר.
נחוש ובלתי מתפשר
במשבר הנוכחי ההכרעה הגורלית לישראל היא בידי נשיא אמריקאי שרבים ממקורביו ובעלי בריתו לוחצים עליו להביא בחשבון את החשש מהסלמה אזורית רחבה בעקבות תגובה איראנית ישירה ודרך שלוחותיה, אשר תערער את היציבות במזרח התיכון ותסכן חיי חיילים אמריקאים. זאת כאשר דווקא בשל הצלחת המתקפה הקודמת, האיום הגרעיני לא נתפס כרגע כאיום קיומי על ארה"ב.
דימוי של נשיא שקרא להתקוממות איראנית עממית ולאחר מכן הסתפק בהסכם עלול להיראות כנסיגה מערכים וכחולשה - גם אם ההסכם עצמו יהיה סביר מבחינה אסטרטגית. הסכמים נמדדים בדיעבד, לעיתים שנים לאחר מכן, בעוד תמונות של דיכוי אלים ושל הימנעות מתגובה נחרטות מיד בתודעה הציבורית.
לכן גם הסכם מוצלח יתקשה למחוק לחלוטין את הנזק האפשרי למורשת האישית שלו, והוא לכל היותר יאזן אותה בעיני חלק מהציבור, אך לא ישיב לו באופן מלא את דימוי המנהיג הנחוש והבלתי מתפשר שהוא מבקש להשאיר. ומי שחושב שטראמפ לא מבין זאת, מזלזל במי שעד כה לעג אחרון לכל מלעיגיו.
חשוב גם לזכור שהבדלנות הרפובליקנית ממש אינה פציפיזם. רבים מהבדלנים הרפובליקנים מוכנים לתמוך בשימוש בכוח כאשר הוא נתפס כהכרחי, קצר, חד-משמעי ומכוון להגנה ישירה על כבוד אמריקאי, על חיי אמריקאים או על הרתעה שנשחקה בפומבי. כך שלאחר שטראמפ קרא בפומבי לאזרחים לפעול, והמשטר הגיב בטבח תוך זלזול גלוי בדבריו, חלק ניכר מהבייס עשוי לראות דווקא בהימנעות מפעולה חולשה שמזמינה פגיעה עתידית, ולא ביטוי לבדלנות אחראית.
אומנם טראמפ אינו ניאו-קונסרבטיבי קלאסי ואינו רואה עצמו כ"מציל העולם", אבל הוא אינו שולל עימות כאשר הוא משרת אינטרס אמריקאי ברור ומוחשי. לכן הוא לא יוותר על המורשת שלו לטובת הסכם המשחזר את הטעות ההיסטורית הכי בנאלית - דחיית עימות במחיר החמרתו העתידית.
רק הסכם שניתן למסגר כהסכם כניעה, השפלה או פירוק ממשי של יכולות, שייתפס בוודאות כניצחון כוחני בתחפושת דיפלומטית, היה יכול, אולי, לשנות את התמונה. אבל קבלת ההסכם שעל הפרק הנתפס כהקפאה זמנית, כניהול סיכונים או כקניית שקט, תיתפס כחבלה אנושה במורשת, ולכן סביר להניח שטראמפ יעדיף מהלך מנהיגותי, בייחוד כשמאחוריו מתייצב בעניין זה כל העולם הדמוקרטי והחופשי. וטראמפ מנהיג את הצד הנכון של ההיסטוריה. את הטובים נגד הרעים. ממש כמו פעם במערבונים.
התרעות פיקוד העורף