ניסיון לכווץ את מכלול הסיבות לשקיעת החלק המערבי של האימפריה ללקח גדול אחד יהיה פשטני, שטחי. אבל אם מחפשים לקחים כמעט בכוח, אפשר להציע את זה: אימפריה מתפוררת כאשר היא מאבדת את הקוהרנטיות שלה, ומתפצלת לטריטוריות אדישות זו לזו, או מתחרות זו בזו. אין ממלכה, יש ממלכות. אין ממשלה, יש ממשלות. אין טוב משותף – ישנם מי שמתמקדים ביריב הפרסי, ומי שמודאגים רק ממה שקורה בחזית הדנובה, ומי שעסוקים בשליטה בבריטניה, ומי שרוצים אוטונומיה בגאליה.
הדמיון לישראל כמובן מאולץ, ובכל זאת ננסה: כי גם ישראל של השבוע הייתה אוסף של ממלכות שהקשר ביניהן נראה לעיתים קלוש. ממלכת הערבים, המשוועת למדינה שתחלץ אותה ממלכודת הפשיעה. ממלכת שבט בנימין, שעסוקה באיום האיראני ובתמרונים בינלאומיים. ממלכת בתי הספר, הסובלת ממחסור אקוטי במורים (הרומאים ניסו לפתור בעיות מעין אלה בהיתר כניסה לשבטים הגאלים, כוח זר וזמין למשימות חדשות).
הימין המגוון
קרוב ל־60% מהיהודים בישראל ממקמים את עצמם, בדרך זו או אחרת, במחנה הימין. אפשר לראות את זה בסולמות שונים של בחירה: בחלוקה לשני מחנות, ימין ושמאל, בחלוקה לשלושה, ימין, מרכז ושמאל, בחלוקה לחמישה, שמוסיפים לה גם "ימין מתון" ו"שמאל מתון" או "ימין־מרכז" ו"שמאל־מרכז". בחלוקה לשבע קבוצות, או לתשע קבוצות. יותר מזה לא ניסינו.
כל חלוקה מחדש, כל סולם חדש, מניבים תוצאה קצת אחרת. אבל כאשר מכנסים את כלל החלוקות ובוחנים אותן בעיון, זה המצב. בין 50% ל־60% מעדיפים את המותג "ימין" כחלק מהגדרת הזהות הפוליטית שלהם. הם מעדיפים "ימין קרוב למרכז" על פני מרכז. הם מעדיפים "ימין מתון" על פני משהו שאינו ימין. ויש שבוחרים גם ב"ימין עמוק". כלומר, אפילו "ימין" קצת מתון מדי עבורם. הם יודעים היכן הם, וזה בקצה הימני של הימין. בסקר שערכנו לא מזמן, 12% מהיהודים בחרו את הקטגוריה "ימין עמוק". רובם דתיים, ולא מעט מהם חרדים.
מכיוון שהימין דומיננטי כל כך, עד כדי רוב האוכלוסייה היהודית, ומכיוון שהימין מגוון כל כך, מהימין העמוק ועד הימין הקרוב למרכז, יש טעם לבחון את ההבדלים בתוכו לא פחות מאשר את ההבדלים בינו לבין המחנות האחרים, הקטנים יותר, של המרכז ושל השמאל (כולל השמאל המתון, או השמאל־מרכז).
השמאל ממש קטנטן, בערך 5%. השמאל־מרכז עוד כ־15%. יחדיו הם מתגמדים מול גודלו של הימין. אם מחצית אחת של הימין חושבת אחרת ממחצית שנייה של הימין, זה משמעותי יותר – מבחינה מספרית – מהמחלוקת המוכרת בנושאים שונים בין ימין למרכז, או בין ימין לשמאל, או בין ימין למרכז.
צריך לומר: מחנה הימין אכן מגוון לא רק כאשר בוחנים הגדרה עצמית. כלומר, כאשר משה קורא לעצמו "ימין" וחנה קוראת לעצמה "ימין קרוב למרכז", אלה לא רק העדפות של הגדרה אחרת, אלה העדפות שבדרך כלל מבטאות גם אידיאולוגיה אחרת, או סנטימנטים אחרים. ההבדלים בין קבוצות בימין משמעותיים וגדולים.
אלה ההבדלים היותר משמעותיים בזירה הציבורית הישראלית, משום שהם אלה שכנראה יכריעו לאן יפנו הבוחרים בבחירות הקרובות, ואולי הם שיכריעו גם לאן תפנה הממשלה שתקום אחרי הבחירות הבאות (השאלה לאן תפנה הממשלה תלויה קודם כל בהרכב קואליציוני ויחסי כוחות, ולא בעמדה הרווחת בקרב הבוחרים).
אז מה ההבדלים הבולטים בתוך הימין? כדי להקל את החיים נעשה שני דברים. הראשון – נוותר על חלוקה מסובכת לארבע קבוצות ימין, ונביט בימין בחלוקה לשתי קבוצות בלבד: מי שמוגדרים "ימין" ומי שמוגדרים כ"ימין־מרכז". השני – נוותר על בחינה של שלל הנושאים שעל סדר היום ונסתפק בשלושה.
נוח לנו להסתפק דווקא בשלושת אלה, משום שעליהם אנחנו חוזרים לעיתים קרובות, בסקרים מגוונים, באמצעות פלטפורמות שונות, כך שיש לנו אפשרות להישען על תוצאה מצטברת של כמה וכמה סקרים (השתמשתי בחמישה) כדי להיות בטוחים שהניתוח שמוצג כאן מבטא באופן מהימן את המצב בפועל.
שאלה ראשונה, על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מציגה שלוש אפשרויות: הראשונה היא חיזוק השליטה, הרחבת ההתיישבות וסיפוח ביהודה ושומרון, השנייה היא הפרדה מקסימלית ושליטה ביטחונית ביהודה ושומרון, השלישית היא חתירה להסכם שלום עם הרשות הפלסטינית.
נביט באפשרות הראשונה – הרחבת ההתיישבות, העמקת השליטה. בקבוצת ה"ימין", 70% בוחרים באפשרות הזאת. רוב גדול. בקבוצת ה"ימין־מרכז", 35% בוחרים באפשרות הזאת, מחצית בלבד (הרוב בוחרים בהפרדה). הפער: 35% בין שתי הקבוצות.
שאלה שלישית, הרפורמה המשפטית. כמו בשאלה על הסכסוך, שוב יש שלוש אפשרויות: נגד רפורמה כלשהי, בעד רפורמה בהסכמה בלבד, או בעד רפורמה גם בלי הסכמה. בקבוצת הימין יש רוב קטן בעד רפורמה גם בלי הסכמה (52%), עם שיעור גדול של לא יודעים (כך שלמעשה, הרוב מקרב בעלי הדעה גדול יותר). בקבוצת הימין־מרכז, רק 18% בעד רפורמה בלי הסכמה. שוב פער גדול, כמו בשאלת הסכסוך, של 34%.
זיכרון בצליל
הידיעה על מותו של מתי כספי, הצפוי ובכל זאת צובט, נקלטה בטלפון כמה דקות לפני הטיסה. טוב שזאת הייתה טיסת אל־על. טוב שבערוץ הבידור לנוסעים הייתה גם רשימת שירים שלו. לא ארוכה, לא מספיקה אפילו מרומא עד תל אביב. ובכל זאת, מספיקה כדי להשתתף, בטח עם רבים אחרים, בשעה של זיכרון משותף, יקר. זיכרון אוהבי שיריו.
בימים שאחרי הרבו כמובן לדבר עליו, ואי אפשר שלא להרגיש את מגבלות המילים. זה משום שכספי, מצחיק ככל שהיה לעיתים, לא היה אומן של מילים, הוא היה אומן של צלילים. רבים ממספידיו דיברו על שירים מוכרים: נאמר, "ברית עולם". אבל זו בכלל נעימה שנכתבה לסרט. נעימה אינסטרומנטלית שרק אחר כך נכתבו לה מילים. נאמר, "לא ידעתי שתלכי ממני". אבל גם במקרה הזה הייתה מנגינה. רק אחר כך באו מילים.
כספי... כספי הוא סי סי פעמה סי סי סי במול לה לה סי לה. כספי הוא הקצב המיוחד, המהתל, של השיר הזה. אחד היפים שכתב. נסו לשיר אותו, ואם אתם לא מיומנים, תגלו במהרה שקשה לכם. פעם תיכנסו עם הלחן לפני הזמן, פעם תיכנסו אחרי הזמן. כספי מפסיק לפעמה, לחצי פעמה, לחצי ורבע, לשני רבעים. למה דווקא ככה? כי כך רצה לכתוב, וכאן וכאן רצה לעצור לכך וכך זמן.
"יום יום אני הולך למעונך" הוא הקצב של כספי. אפשר לזכור קצב, לא במילים, אפשר גם מנגינה, לא במילים. אפשר גם אקורדים של מעבר. אהוד מנור כתב את "לא חלמתי שתלכי ממני", עם "קול קורא הלילה, אין עונה הלילה". כספי כתב את מה שבא אחרי המילים "ביחד נזדקן" ולפני המילים "קול קורא". את המעבר הזה, הקצת מפתיע בשמיעה ראשונה, ומהדהד אחר כך לשנים בשמיעות החוזרות. בי במול אם, בי במול, איי במול אם, איי אם 7, די 7, ג'י אם. פם, פם, פם־פם־פם־פםםם. נדמה לי שיש טרומבון ברקע, או טובּה?
הרבה מאוד שנים כספי עצמו כמעט נמנע מכתיבת מילים, חוץ מהשיר ההוא, שכולם ידעו שכתב, שהוא כמעט בדיחה, על בדיחה על עצמו: כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל? נו, באמת כמה? יש דרך לברר את המספר המדויק, אבל המספר הזה לא במיוחד מעניין. התחלתי לספור במטוס בדרך מרומא, והמשכתי להאזין רק לכספי, בדרך לירושלים, בדרך לתל אביב, בדרך לחיפה.
אפשר לעשות את כל זה בלי לחזור כמעט על אף שיר. "האלבומים המקוריים" 1 – ארבעה אלבומים שנארזו יחדיו – מחזיק 43 שירים, שעתיים ועוד 28 דקות של האזנה. "האלבומים המקוריים" 2 – מחזיק אותו מספר של שירים בדיוק, אבל קצת יותר במשך הנגינה: שעתיים ו־51 דקות.
הוא כולל, קרוב לסופו, את "שער הרחמים", מנגינה של כספי שנותרה מיותמת ממילים. ולקראת סוף הדיסק הראשון, "סוף היום", גם את "אלגרו ויוצ'ה", שגם הוא ללא מילים. רק גרסה אינסטרומנטלית קצרצרה מתוך השיר שבא שלוש רצועות לפניו, "את תיקחי את הבית". 59 שניות של אקורדיון וברקע קולות. והקצב המשגע הזה, שאי אפשר לטעות בו. שתיים־שלוש תיבות, וכבר ברור שזה ההוא, כספי.
יש הבדל בין מי שזוכרים את כספי במילים, לבין מי שזוכרים אותו בצלילים, וזה הבדל שקשה לגשר עליו. אלה זוכרים את השורות היפות שגם הולחנו היטב. אלה זוכרים גם שירים שחצי נשכחו, משונים ופראיים. "הבלון שלי עולה". השלישי בתקליט הראשון. אם צריך לנחש, אף תחנת רדיו לא ניגנה אותו בשעות ובימים אחרי מותו של כספי.
והשמיני באותו אלבום: "להשתנות תמיד". שוב הקצב, שוב המעברים, שוב הלחן הטיפוסי. גם אם לא שמעתם את השיר הזה, גם אם מישהו שאינו כספי יבצע אותו, אם יש לכם אוזן למוזיקה מיד תזהו את המלחין. כי אף מלחין אחר לא כתב כך.
"על ראש שמחתי", גם הוא של נעמי שמר, הוא סוג של רגאיי. כמו כמה מהשירים האלה של כספי, המהלך המוזיקלי ברקע נפלא בפשטותו. "על ראש שמחתי" – די אם, איי אם 7, ג'י אם, "ענדתי זר" – די אם, איי אם 7, ג'י אם, "זר פרחי שדה" – די אם, איי אם 7, ג'י אם, והלאה. גם "ימי בצורת", שרבים יותר מזהים, בנוי על הסיבוב המעגלי של האקורדים הקבועים, שבאים והולכים, עולים וחוזרים.
התרעות פיקוד העורף