אלא שהקריאה הזו, יותר משהיא מלמדת על סעודיה, מלמדת על דפוס חוזר של אי־הבנה ישראלית. לא משום שהנתונים שגויים, אלא משום שהמסגרת הפרשנית עצמה שגויה. סעודיה של היום אינה מציגה חריגה מהעבר שלה – היא ממשיכה לפעול לפי היגיון מדיני מוכר. דווקא הרצף ההיסטורי מסביר מדוע המהלכים הנוכחיים אינם דרמטיים כפי שהם נתפסים. כדי להבין זאת, צריך להניח בצד את השאלה "לאן סעודיה הולכת" ולשאול שאלה אחרת: איך סעודיה תמיד פעלה.
ביחס לישראל, הדפוס הזה ברור במיוחד. סעודיה מעולם לא הייתה מדינת חזית. בניגוד למצרים, סוריה או ירדן, היא נמנעה בעקביות מעימות צבאי ישיר עם ישראל, גם בשיא הסכסוך הערבי־ישראלי. במקביל, היא אימצה רטוריקה תקיפה ששירתה את מעמדה הדתי והאזורי. המטרה לא הייתה הכרעה צבאית, אלא שימור לגיטימציה וניהול סיכונים. גם כיום, העלייה בטון אינה מבשרת בהכרח שינוי מדיניות בפועל. היא משקפת התאמה רטורית למציאות אזורית משתנה, בתוך אותה מסגרת אסטרטגית מוכרת.
גם יוזמות השלום הסעודיות בעבר לא נבעו מ"התפכחות מוסרית" או מקרבה לישראל, אלא משיקולים של יציבות אזורית, מעמד בינלאומי והובלה ערבית. סעודיה הייתה מוכנה להציע אופק מדיני, אך תמיד בתנאים שאפשרו לה לשמור על מעמדה ולמנוע נורמליזציה חד-צדדית שתדלג על הפלסטינים. הדפוס הזה לא השתנה. המלחמה בעזה לא יצרה "קו אדום חדש", אלא חידדה גבול קיים: סעודיה מוכנה לשתף פעולה עם ישראל בשקט, אך מתקשה להצדיק פומבית התקרבות גלויה ללא אופק פלסטיני ברור.
לעומת זאת, יחסים שקטים מאפשרים לה ליהנות מתיאום ביטחוני ומודיעיני מבלי לשלם מחיר פומבי. מכאן נובע פרדוקס מסוים: ככל ששיתוף הפעולה בפועל מעמיק, כך סעודיה נזהרת יותר מהצהרות פומביות. לא משום שהיא נסוגה, אלא משום שהעמקת היחסים מחייבת דווקא דיסקרטיות.
במילים אחרות: סעודיה אינה "מתרחקת מישראל" אלא משתמשת בישראל כחלק ממאבק אזורי רחב יותר. זה מסביר מדוע הביקורת מכוונת לעיתים לא רק לישראל עצמה, אלא לבריתות ולסמלים שהיא מייצגת.
סעודיה יכולה לנהל קמפיין תקשורתי חריף, לאמץ שפה אנטי-ישראלית, ואף לשתף פעולה נקודתית עם שחקנים הנתפסים כ"בעייתיים" מבלי לוותר על עקרונות הליבה של מדיניותה: פרגמטיזם אזורי, והעדפת יציבות משטרית על פני הרפתקנות אידיאולוגית. מי שקורא את השיח כמדיניות, מפספס את האופן שבו סעודיה תמיד השתמשה בשיח כחלק מארגז הכלים שלה ולא כמראה של זהותה.
יתרה מכך, דעת הקהל הסעודית – צעירה, לאומנית וזהירה – אינה רואה בחיוב אפשרות לנורמליזציה. הציבור הסעודי יכול להיות ביקורתי כלפי חמאס, תומך בפתרון מדיני, ואף פתוח לשיתוף פעולה אזורי, ובו בזמן לדחות יחסים רשמיים עם ישראל. הסתירה הזו אינה חריגה; היא משקפת את האופן שבו בציבור הסעודי שיקולים פרגמטיים מתקיימים לצד עמדות מושרשות ביחס לפלסטינים ולמעמדה של הממלכה בעולם הערבי.
המסקנה אינה שסעודיה "מתרחקת" מישראל, אלא שישראל ממשיכה לצפות ממנה למה שהיא מעולם לא הבטיחה: נורמליזציה מהירה, פומבית ונטולת הקשר פלסטיני. ההיסטוריה מלמדת אחרת. סעודיה נעה לאט, בזהירות, ותמיד תוך הפרדה בין מה שנאמר לבין מה שנעשה. במקום לשאול מתי סעודיה "תחזור למסלול", אולי הגיע הזמן לשאול מדוע ישראל שוב מפרשת רצף מוכר כמשבר. סעודיה לא שינתה כיוון – היא פשוט ממשיכה לפעול לפי כללים משלה. מי שיבין זאת, יופתע פחות גם בעתיד.
התרעות פיקוד העורף