התאריך הזה, 15 בפברואר, חקוק אצלי, ולא בטלפון, אלא בזיכרון שבאחורי המוח ובלב. אני לא שוכח שזהו יום ההולדת של מעריב. בל אטעה את בני המאה ה־21: למרות גילי הארכיאולוגי, לא הייתי בין מייסדי מעריב. כשפסעתי בפעם הראשונה לתוך המערכת בבניין הטרפזי שבפינת הרחובות בתל אביב, השנה הייתה 1970. מעריב הופיע כבר 22 שנים, ואני הייתי פעוט בן 25.
לגיל שלו הגעתי, למעמד שלו ושל האחרים – לא. גם מעמד העיתונות המודפסת בעולם איננו כשהיה. אלה היו ימים שבהם העיתון היומי, מנייר, יצר לכל אדם את הקשר האמיתי עם העולם, ובמידה רבה גם עם עצמו. היום הבניין איננו, השלט הענק "מעריב" שבראשו נעלם.
הכרתי אספנית אמנות שרצתה לקנות אותו, אבל לא היה עם מי לדבר. אני לא יודע מה עלה בגורלו, בטח פורק לערימות פסולת. לפחות שבר בטון קטן לקחתי מהריסות הבניין, והוא שמור אצלי. הבניין איננו, אבל מעריב איננו בניין, אלא עיתון, והוא ממשיך בכתובת אחרת. והנה, אני יכול לאחל במאמר המתפרסם בו: יום הולדת 78 שמח, עיתון אהוב.
חבל שאני לא יכול לכתוב "יום הולדת שמח, העיתון הנפוץ ביותר במדינה". כשנכנסתי למעריב, הוא היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה. אין כיום עיתון עם נוכחות ועוצמה כמו שהיו אז למעריב. זה היה כלי התקשורת המשמעותי ביותר והוא האפיל על כל השאר.
הטלוויזיה הייתה בתחילת דרכה, והרדיו לא השפיע כמו מעריב. רוב העיתונים האחרים היו מפלגתיים ומוכתבים. הדמוקרטיה בישראל פורחת כיום, תמו ימי העיתונים המפלגתיים התעמולתיים, שאנשים אז היו מחויבים לחתום עליהם, וכל אדם כמעט פותח ערוץ תקשורת. אין עיתון אחד שמשפיע.
זו הייתה עיתונות שבה העיתונאים והעורכים היו אלה שיודעים מה מעניין ומה שווה לפרסם. שאלנו את עצמנו, איך נדע מה רצון הקוראים, והאם אנחנו בכלל צריכים לספק את מה שהקוראים רוצים? זו שאלה שלא נעלמה, כי בסופו של דבר, עיתונות זקוקה לקוראים – הם הקונים. עיתונות, עם כל המשפטים היפים על שליחות, היא עסק שמוכר את תוצרתו. אין קונים – אין עיתון.
ראינו את זה בעיתונות המפלגתית שגוועה, וגם בעיתון בשם "חדשות": עיתון שבעיני כותביו נראה נפלא, אבל לא בעיני האנשים שהיו צריכים לקרוא אותו. הישראלים לא רצו לקרוא, לא רצו לקנות, והוא נסגר מחוסר קוראים.
היום הקוראים מגיבים, ואולי אפילו מכתיבים, אבל הם מכתיבים את הדברים הקיצוניים ביותר. רק עליהם מקליקים באמת. יש "קליק בייט", ואפילו מושג חדש במדעי התקשורת: "רֶיְיג’ בייט" (הַקָּשַׁת זעם). גם הקשה כזו טובה. העיקר שיש תנועה. הבאז מעל הכל.
זה מושך את העיתונאים, תרצו או לא תרצו, לכתוב רק על הכביסה המלוכלכת של שרה, האמיתית, או המדומה, או המטפורית. לא משנה אם יש כביסה או אם אין, תנועה באתר ובאפליקציה היֹה תהיה. מעריב איתנו גם בעידן הדיגיטלי הזה ובאתגריו. אז יום הולדת שמח, עיתון.
התרעות פיקוד העורף