ראשית, מדובר בהחלת תפיסה מסוכנת. כשמכנים רציחות שיטתיות בשם כולל של "אלימות בחברה הערבית" יוצרים דימוי של תרבות אלימה, שזו ה"בעיה הפנימית" שלה. כך נמחק ההבדל המהותי שבין עבריינים חמושים ובין הרוב המוחלט של אזרחים נורמטיביים, עובדים, משלמי מיסים, שמבקשים בדיוק כמו כל אזרח אחר - לחזור הביתה בשלום.
שנית, זהו ניסוח שמנרמל אדישות. יש בו קריצת עין סמויה: ערבים הורגים ערבים. זו אמירה שלא הייתה נאמרת - ולא הייתה מתקבלת - אילו מדובר היה בגל רציחות בערים שרוב תושביהן יהודים, בקיבוצים, במושבים או בהתנחלויות. דמיינו כותרת "אלימות בחברה היהודית" בעקבות סדרת רציחות בחולון או בנתניה.
שלישית, זהו עיוות של מושג האזרחות. מדינה דמוקרטית איננה מחולקת לאזורי ריבונות חלקית. אין "אזרחים מלאים" ו"אזרחים עם כוכבית". הזכות לביטחון אישי איננה מותנית בשפה, בדת או במוצא. ברגע שמסמנים מגזר שלם כבעיה - המדינה פוטרת את עצמה מחובתה הבסיסית ביותר: אכיפת חוק שוויונית.
וחמישית - אולי הדבר החשוב מכל - זהו ניסוח שמונע תיקון. כל עוד נגדיר את הבעיה כתרבותית או מגזרית, לא נידרש לפתרונות מערכתיים: איסוף נשק, חקירות עומק, מודיעין, כתבי אישום, נוכחות משטרתית אפקטיבית. קל הרבה יותר לדבר על "אלימות בחברה הערבית" מאשר לומר את האמת הקשה: המדינה כשלה בהגנה על אזרחיה.
צריך לומר את הדברים בפשטות: אלו אזרחים ישראלים שנרצחים. זו פשיעה חמורה. וזו תוצאה של אוזלת יד של המשטרה והמדינה. כל ניסוח אחר איננו תיאור המציאות, אלא הצדקה לכאורה להמשך ההפקרות.
התרעות פיקוד העורף