אלא שמתחת לפני השטח מתנהל משחק אחר לגמרי. במשא ומתן אמיתי יש תמיד שני חדרים: החדר הרשמי, עם המצלמות והחיוכים המאולצים, והחדר הסגור, שבו השאלות הן לא מה תגיד – אלא מה תעשה. בשבוע החולף, לראשונה מזה חודשים, החדר הסגור נעשה חשוב יותר מהבמה הציבורית. מה השתנה? שלושה דברים.
שנית, ישראל. בניגוד לעבר, ירושלים לא רק מאותתת, היא נערכת בפועל. התרגילים, הכוננות, השיח הביטחוני. גם אם ישראל לא תוביל את המהלך, היא משדרת מוכנות להשתלב בו.
אם יתקוף, הוא לוקח סיכון מחושב. מהלך צבאי מוצלח וקצר יכול להכניס אותו לדפי ההיסטוריה כמי ששבר את הציר האיראני והעביר מסר חד למוסקבה ולבייג'ינג: אל תבחנו אותי. אם המהלך יסתבך הדבר עלול לגרור את ארצות הברית לבוץ מזרח־תיכוני נוסף.
בעולם המשא ומתן קיים מושג מוכר: "הדלת הסגורה למחצה". משאירים פתח צר לנסיגה, אך מזיזים כוחות כך שהצד השני יאמין שהיד על הידית. כרגע, וושינגטון מחזיקה את הידית – ומזיזה מפציצים.
איראן, מנגד, משתמשת בטכניקה קלאסית של משיכת זמן. איומים דרך שליחים, מסרים באמצעות מתווכים, הצהרות סותרות. היא בונה על כך שהמערב יירתע מהסלמה. ייתכן שלא תהיה תקיפה השבוע. ייתכן שגם לא החודש. אבל משהו באווירה השתנה. פחות הצגה, יותר הכרעה.
ובסוף, אולי השאלה האמיתית איננה מה תעשה איראן – אלא מה טראמפ רוצה שיכתבו עליו בעוד עשר שנים: האם ייזכר כמי שבלם באמצעות הרתעה בלבד, או כמי שלחץ על ההדק ושינה את מאזן הכוחות במזרח התיכון? איפשהו, בחדר בלי מצלמות, מישהו כבר מחשב את 72 השעות שיכולות לשנות את האזור כולו. ואולי גם את ההיסטוריה.
התרעות פיקוד העורף