על פי נתוני משטרת ישראל, בני ברק היא אחת מארבע הערים בעלות שיעור הפשיעה הנמוך בארץ. אלפי חילונים, עם מדים ובלעדיהם, מסתובבים כל יום ברחובות העיר בצורה חופשית ושלווה, וכולם חיים בשלום. בתחומי העיר שוכנות יחידות שונות של צה"ל, המשרתים שם נכנסים ויוצאים בהמוניהם במשך כל שעות היממה. אך כל אדם מן השורה שהאזין לדיווחי התקשורת היה משתכנע שמדובר במאורת פשע, שהכניסה אליה מותרת לחרדים בלבד, ושכל חילוני הדורך בה שם נפשו בכפו.
תושבי בני ברק סובלים פעמיים. ראשית, הם הסובלים העיקריים מהפגנות קומץ הפורעים, אחר כך הם סובלים מתגובת המשטרה שפוגעת בכולם, חוץ מבפורעים עצמם. האלימות המשטרתית שאירעה בבני ברק לא סיכלה שום אירוע. קשה היה שלא להתרשם כי מדובר בפעולת תגמול קולקטיבית נגד תושבים שלווים. מעצרי הראווה של צעירים וילדים שלא היו קשורים לאירוע (והשתחררו ללא אישום), לא פגעו בשערה משערות ראשם של הפורעים האמיתיים שכבר לא היו שם.
נדמה כי רשויות החוק בישראל החליטו לעשות הכל כדי להפריד בין הציבור החרדי לשאר האוכלוסייה. מה אמורים להרגיש ילדים חרדים הרואים שוטרים מכים בפראות את בן משפחתם על לא עוול בכפו? אלו רגשות יהיו להם כלפי לובשי מדים, כשהם רואים את הוריהם נועלים את הדלת בצהרי היום כי אולי יגיעו אליהם חיילים הביתה לעצור את אח שלהם, הלומד בישיבה?
בג"ץ והיועמ"שית ערכו "ניסוי חברתי" מעניין: הבה ניתן לעשרות אלפי צעירים חרדים מעמד של פורעי חוק, נאסור עליהם יציאה מהארץ, נמנע מהם אפשרות לפנות לרשויות החוק גם במקרים דחופים, וכך אולי הם ירגישו חיבור פנימי עמוק ויבואו לשרת בצה"ל. אך הפלא ופלא - הניסוי לא הצליח. מתברר שבמקום לחבר את הצעירים החרדיים אל צה"ל, הם נדחקו לזרועות הפלג הירושלמי.
בקרב הלוחמים נגד החרדים שוררת תיאוריה מנותקת - הצעירים החרדיים משתוקקים להתחבר למדינה ולצה"ל, אך הרבנים/עסקנים הזקנים והקודרים עוצרים אותם. המציאות היא הפוכה לגמרי - ככל שההסתה, ההחרמה, והסנקציות מתגברות, כך הצעירים מתרחקים יותר ויותר. הם מתקרבים יותר ויותר אל חוגי הקיצונים, ורוצים להצטרף להפגנות שלהם. הרבנים עושים ככל יכולתם כדי למנוע את הדבר, ולהרחיק את הצעירים מהחוגים הקיצוניים, אך הדבר הולך ונעשה קשה יותר ויותר.
התרעות פיקוד העורף