החוק הזה נועד להגן על אחת מהזכויות הבסיסיות ביותר בדמוקרטיה, זכותו של אדם לפרטיות. זו הייתה הכרעה ערכית של הכנסת. המחוקק ביקש להציב גבול ברור: למדינה אסור להאזין לאזרחיה ללא היתר כדין. הגבול הזה לא נועד להסדיר את עבודת המשטרה, הוא נועד להגביל את כוחה.
לכאורה, מדובר בהיגיון סביר. איש אינו רוצה לראות עבריינים משתחררים בשל ״פגם טכני״. אבל המשמעות של הדברים היא שנוצר מצב שבו יש חוק אחד לאזרח וחוק אחר לרשויות האכיפה, והגבול שהמחוקק קבע בחוק הופך להמלצה. הפסיקה הזו יוצרת תמריץ לרשויות האכיפה לעבור על החוק בהנחה שבית המשפט 'יאזן' אחר כך. שכן גם אם בוצעה האזנת סתר ללא צו, אין ודאות שהראיה תיפסל. לא רק שהחוקר או מי שאישר לו לפעול ללא צו לא בהכרח יעמדו לדין, אלא שהתוצרים עשויים להיות מוכשרים בדיעבד ולהתקבל בבית המשפט.
במדינות רבות, שימוש בלתי חוקי באמצעי ריגול מוביל לבחינה מחודשת של ההליכים שהתבססו עליהם. לא אצלנו. כאן בית המשפט והפרקליטות אינם עובדים זה מול זה, הם עובדים זה עם זה. בית המשפט העליון מאתרג את היועמ"שית, שהיא להזכירנו גם זו שעומדת בראש התביעה הכללית שעשתה שימוש בתוצרי הרוגלות כראיות בפני בית המשפט. האם בית המשפט ידע או לא ידע כיצד הגיעו הראיות לידיה של הפרקליטות? את זה כנראה לא נדע.
זו אינה הצעת פשרה. זו הכתבה מצד החשודים בעבירה פלילית, על מה ייחקרו. ובג״ץ, זה שאומר לנו שהוא מגן על זכויות הפרט, אישר זאת. מי שהפעיל את תוכנת פגסוס לא עבר רק על חוק האזנת סתר, הוא עבר גם על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 7, ובמיוחד סעיף ד' בו. ״אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו״. לא זכור לי שהכנסת חוקקה חוק שמרשה להשתמש בתוכנת פגסוס.
התרעות פיקוד העורף