הקול שמשתק את המכחישים: צאצאי הנאצים שוברים שתיקה ועומדים לצד ישראל | רויטל יכין קרקובסקי

בגרמניה של היום, צאצאי רוצחים נאצים מתעמתים עם ההיסטוריה המשפחתית שלהם ועומדים בפומבי נגד הכחשת השואה והאנטישמיות. בתקופה של עלייה באנטישמיות והתגברות עיוות והכחשת השואה, קולם מעניק תשובה בלתי צפויה ובעלת משמעות עמוקה לשאלה: כאשר השורדים כבר לא יהיו כאן, מי יקום ויאמר בבירור שהשואה אכן התרחשה?

השבוע השתתפתי בכנס של תנועת March of Life בטובינגן, גרמניה, עיירה אוניברסיטה קטנה שהייתה לפני תשעים שנה מוקד של נאציזם. מהעיירה הקטנה הזו יצאו אנשים שהיו אחראים לרציחתם של למעלה מ־600,000 יהודים בשואה.

תנועת March of Life נוסדה בשנת 2007 על ידי יובסט ושרלוט ביטנר, נוצרים גרמנים שחשו מחויבות להתעמת עם השתיקה סביב עברה של ארצם, כולל ההיסטוריה המשפחתית שלהם עצמם. במסגרת התוכנית שבנו, ״שוברים את השתיקה״, צעירים ומבוגרים פותחים את ה״קופסה השחורה״ של עברם, במטרה לדעת מה היה תפקידם של הסבים שלהם בגרמניה הנאצית.

חברי הארגון מדברים בגלוי על מה שגילו. הם צועדים בפומבי בערים ברחבי גרמניה והעולם, ומצהירים שהשואה התרחשה, שיש להיאבק באנטישמיות, וששתיקה אינה עוד אפשרות. הם בונים קשרים עם קהילות יהודיות. הם תומכים ביוזמות להנצחת השואה. הם עומדים בגלוי לצד מדינת ישראל.

ככל שהכחשת השואה מתגברת, חשוב שהקולות שיישאו סמכות מוסרית ייחודית לא יהיו רק קולות יהודיים. יהיו אלה גם קולות גרמניים. קולות שיאמרו: השואה התרחשה. היא התרחשה לעם היהודי. והמשפחות שלנו היו חלק ממנה. הצהרה כזו מפרקת את ההכחשה מהשורש.

במשך שנים רבות שורדים רבים לא דיברו על מה שעברו. הם קברו את הכאב, ההשפלה והאבל בשתיקה, בניסיון לבנות את חייהם מחדש מבלי לפתוח פצעים בלתי נסבלים. לגרמנים לקח עוד עשורים עד שפתחו את “הקופסאות השחורות” שלהם. אין בכך כדי למחוק את העבר. דבר לא יוכל לעשות זאת. אך זה הופך ירושה לפעולה מוסרית.

בכנס נכחה שורדת השואה מעוררת ההשראה איריין ששר, שהגיעה באומץ, ובלי חשש, כדי לספר את סיפורה ולשוחח עם צאצאי נאצים. איריין איבדה את ילדותה בשואה. היא הייתה עדה לרצח אביה, הוברחה על ידי אמה דרך תעלות הביוב של גטו ורשה, והסתתרה בארונות כילדה צעירה ומפוחדת כדי לשרוד. צאצאי המשתתפים בכנס התחייבו בפניה לשאת את סיפורה הלאה, להיות פעילים בשמירה על זיכרון השואה ולהיאבק הן בשתיקה והן בהכחשה.

במשך עשורים הישרדות יהודית דרשה דריכות מתמדת. דפוס הפעולה ההיסטורי שלנו היה הישרדות. למדנו לא להישען על אחרים. התרגלנו לעמוד לבד. במלחמה בהכחשת השואה אסור לנו לעמוד לבד. העמידה המשותפת מראה שאפשר לחצות גם את השסע ההיסטורי העמוק ביותר. צאצאי קורבנות וצאצאי רוצחים יכולים לעמוד יחד — לא מתוך הכחשת העבר, אלא מתוך התמודדות כנה עמו.

מה שהחל כיוזמה מקומית בטובינגן הפך בתוך פחות משני עשורים לתנועה בינלאומית הפועלת ביותר מ־25 מדינות. עלינו לקרוא לעוד גרמנים ובני אומות נוספות ששיתפו פעולה עם המשטר הנאצי לשבור את השתיקה, לפתוח את ה”קופסאות השחורות” המשפחתיות שלהם ולהצטרף לחזית המאבק בהכחשה.

השורדים צריכים לראות את התנועה הזו צומחת עוד בימי חייהם. אין לנו עוד זמן רב איתם. הם צריכים לדעת שסיפורם יישא ויועבר מדור לדור.