אף על פי שהאשימו אותו ברוב תחלואיה של האנושות המודרנית, אין ספק שגישתו של ד"ר ספוק עלתה יפה. עדיפה בעיניי תפיסתו האמביוולנטית של הרך הנולד; מעט חשש בריא; קורטוב הססנות ויד קשה לפי הצורך, על פני שיטות חינוך ספרטניות. אף אחד עדיין לא מת מקצת פינוק, שעה שבתי חולים מלאים בילדים מוכים. גם אם ד"ר ספוק ועשרות מיליוני קוראיו הפגינו חולשה ורפיסות בכל הקשור למנת הכבוד וההערכה שהורים אוהבים לגבות מילדיהם, גידול ילדים אינו פולחן של כיבוד הורים, אלא הדרכת והכוונת צאצאים. מי שלא מבין או מקבל את זה, שיגדל כלבים; הם מאוד נאמנים, אסירי תודה, מחזירים אהבה, אינם זקוקים לטיטולים ועושים את צרכיהם על המדרכה.
זו חוכמה קטנה להפקיד בידי הבעל הנרעש רשימת מטלות שעליו למלא לפני שמשפחתו המורחבת שבה מבית חולים. כל אחד יכול לכבס פיג'מות זעירות ולדאוג שהסבלים יכניסו את המיטה לחדר הצבוע ורוד. אבל דבר לא מונע את הלם הקרב שתופס הורים טריים כאשר התינוק מביע את רצונו בפעייה קולנית. מה זה הבכי הנורא הזה תהינו; "מצאתי!", נופפתי בגאווה של מגלה ארצות, "סעיף 480 - התפרצויות זעם". "כמעט לכל ילד", היה כתוב, "יש התפרצויות זעם בגילים שנה עד 3. הוא מרגיש בתוכו שאיפות משלו ואישיות עצמאית. כאשר נמנע ממנו לממש את רצונו, הוא מכיר בכך ומתקומם".
ב"הטיפול בתינוק ובילד" בן ה־80, יש לא מעט פגמים. אינכם חייבים להסכים עם ספוק על כל דבר. הוא עצמו חזר בו במהלך השנים מקביעות שונות, אבל בבסיס הוא נשאר צודק ומרתק.
ד"ר ספוק משיב בספרו, שעודכן פעמים רבות מאז 1946, על 805 תהיות קיומיות, אלמנטריות, שגרתיות, מפתיעות והרות גורל לכאורה, ורוב הזמן הוא עומד במשימה בכבוד. הבעיה היא שבשעות הקטנות של הלילה, תחת מטחי הקאות של התינוק וחום משתולל - הורים צעירים וחסרי ניסיון לא היו מוכנים להתמודדות עם תינוק חולה הסובל ממה שספוק קורא לו "כאבי הבטן הכרוניים של שלושת חודשי החיים הראשונים". יש דבר מה ירחמיאלי, אפילו שלומיאלי ולא נחרץ, בהסבריו ההגיוניים אך הרפים. אבל רוב הזמן מצליח ספוק להרגיע את גל הבהלה הראשון, לסדר את הראש ולהשאיר אותו כשיר לחשיבה בהירה ומסודרת.
לפניו דבקו הורים במערכת מושגים מיושנת, כפייתית ונוקשה. כמו מ"כים בטירונות, הם ביקשו לשבור את רוח ילדיהם ולהקים על הריסותיה אדם מושלם; הישגי, מוסרי וסר למרות. ילדים נחשבו להשתקפות מוצלחת או מעוותת של הוריהם. להורות לפני עידן ספוק היו יעדים אסטרטגיים וטקטיים. היעד האסטרטגי היה ילד טוב יותר, כלומר ממושמע ומחונך יותר. היעד הטקטי היה לעצב את הילד באמצעות סטירה או חגורה, כדי לעשות אותו עצמאי ברוח הימים ההם. הורים ביקשו להכין את ילדיהם לעזוב את הבית מהר ככל האפשר, כדי שישתלב בחיים מחוץ לתא המשפחתי. הורים חששו לעשות משהו שיתפרש, חלילה, כניסיון לפנק את הילד או להסגיר דאגה לשלומו. את ההרגלים הרעים של הילדים רצו הורים לשבור, לעקור ולשרש. הם נקטו את שיטת המקל והגזר, בלי גזר.
הנחת הפתיחה של ד"ר ספוק היא שהורים חדשים כשירים לגמרי למשימה שניצבת בפניהם, משום שהורות מוצלחת היא עניין של ביטחון פנימי ומתן אמון בחושים אישיים. כמו חיות בטבע, טען ספוק, בסופו של דבר נגלה מה עלינו לעשות. "הטיפול בתינוק ובילד" כתוב בפשטות, בסגנון בהיר, אינטימי ודיבורי מאוד, כאילו הדוקטור יושב איתכם במטבח, מנסה לחלץ ממעי התינוק את הגרעפס הגואל, תוך שהוא ממלמל באוזניכם את העצות הטובות ביותר. למרות הטון החביב, עולה מהספר להט מיסיונרי עז. ספוק הטמיע את קביעותיו האישיות ולא הרפה מהן: תינוקות נולדים להיות בני אדם רציונליים; כפייה מופרזת לא זו בלבד שהיא מועדת להיות אנטי־פרודוקטיבית, לעיתים היא גם הורסת את הנפש; אם עונש הוא עניין בשגרה, יש משהו לקוי במצב היחסים ביניכם ובין ילדכם.
"קשה מאוד לכתוב ספר להדיוטות", אמר ספוק, "בלי שתהיה שזורה בו נימה של התנשאות והטפת מוסר. אותה נימה של 'היזהרו לכם טמבלים, כי אם לא תעשו בדיוק מה שאני אומר, אתם תפגעו בילד שלכם'. מלמדים רופאים להאמין שהם אלוהים. המגמה שלי היא לעודד הורים, לא להבהיל אותם".
"האם אפשר להפוך תינוק למפונק?", הוא שואל בטקסט מפורסם שדורות של הורים התווכחו עליו. "אפשר ואפשר, אם משתוללים", הוא עונה, "אך לא האכלתו כשהוא רעב תהפוך אותו למפונק וגם לא חיבוק כשהוא אומלל, וודאי לא התרועעות איתו בדרך נעימה ונוחה".
תיאורו של ספוק את ההנקה, מוצלח ומדויק. יש לו אמפתיה גדולה למצוקת הפטמות הסדוקות, לעודף חלב אם, ללילות ללא שינה ולמשבר פוסט־לידתי. הוא מעודד אמהות טריות לא לוותר ולהתעקש להיניק את ילדיהן. ההנקה חשובה בעיניו, כי היא מחזקת את מערכת החיסון הטבעית של התינוק.
עד שנחלץ לפעילות פוליטית והצטרף לשמאל, היה ד"ר ספוק האויב הגדול והמוצהר של התנועה הפמיניסטית. נשים משוחררות לא אהבו אותו. הן ראו בו סקסיסט, גבר יהיר ומתנשא שהמליץ להורים לשחק עם בנותיהם הלבושות שמלה ורודה וסרט בשערן. בעדכון הראשון לספר ב־1957 ניכש ספוק כמה מהמוקשים הבעייתיים, אבל לא חשש מהשמעת דברי ביקורת על גישתם המרוחקת וההססנית של האבות. "רוב הגברים", כתב, "דואגים לנתק את עצמם. אפילו האבות הטובים אומרים, 'אני מתחיל לגלות עניין בתינוק כאשר הוא נהיה בן אדם'. כנראה כאשר יהיה מסוגל לדבר על פוליטיקה וכדורגל".
את הבעיה המרכזית בעמדתו האנטי־פמיניסטית של הספר הצליח לתקן ב־1976. הוא חדל לקרוא לתינוק "הוא" בזכר, ומצא פתרון הולם באנגלית. הפנייה להורים בספר תמיד הייתה ברבים. אף שראה עצמו פמיניסט נלהב, לא חסך עקיצות: "מעניין לראות כמה מעטות הן המתקיפות שיש להן קשר ממשי כלשהו עם תינוקות". כאשר החל משתתף בצעדות השלום הגדולות ויצא נגד המלחמה בווייטנאם, החלו הנשים מפשירות את יחסן אליו. בעת נאום שנשא, קמה גלוריה סטיינם על רגליה. ד"ר ספוק היה בטוח שמיד יחטוף קללות, אבל סטיינם מחאה כפיים בהתלהבות וסחפה את הקהל. בהוקרה לפועלו ובאקט של פיוס, הוסיפה סטיינם את שמו ליקירי הפמיניזם בירחון שערכה.
ב־1967 פרש ד"ר ספוק מתפקידו כרופא ילדים ראשי במרפאת משפחה כדי להקדיש את כל זמנו למחאה נגד המלחמה בווייטנאם. ב־1968 הורשע בקשירת קשר להסית לסרבנות גיוס. כשהצטרף לתנועת השלום, נראו לו ההפגנות וצעדות המחאה "מביכות עד כאב, כאחד מאותם חלומות רעים שבהם אתה מוצא את עצמך בלב העיר בלי שום בגד עליך". אך המיליטנטיות שלו גברה ובמשפטו ב־68' שאל: "מה הטעם שרופאים כמוני ישתדלו לעזור להורים לגדל ילדים בריאים ומאושרים, על מנת שייהרגו במספרים כאלה למען מטרה משוללת ערך לחלוטין?".
בסוף שנות ה־60 הייתה מעורבותו הפוליטית טוטלית. הוא נאם שישה ערבים בשבוע. צעד עם מרטין לותר קינג. בחירתו של ריצ'רד ניקסון גרמה לספוק, רפובליקני לשעבר, עוגמת נפש גדולה. בבחירות ב־72' התמודד ספוק כמועמד עצמאי לנשיאות. זאת הייתה חוויה מפכחת ומאלפת עבורו. הוא קיבל 28,801 קולות והגיע למקום הרביעי, אחרי מועמד מפלגת הימין האמריקאית ולפני מועמד מפלגת העובדים הסוציאליסטים.
למרות המהפך האישי שעבר עליו, הסתבר שבגרעין הפנימי שלו היה ספוק ונשאר אב מחמיר וקפדן, שמרן ומיושן. שני בניו ביקרו אותו בחריפות על חסך רגשי בילדותם ועל הימנעותו מכל גילוי של חיבה גופנית אליהם. מייקל ספוק, המבוגר, שנולד לפני שפילוסופיית גידול הילדים של ספוק הבשילה, טען כי מעולם לא נישק את אביו. אפילו בשלהי שנות ה־60, כגיבור תרבות הנגד, לא הרפה ספוק ממושגים ישנים של סדר וניקיון. "לעיתים תכופות", אמר, "עליי להילחם בדחף לשאול כמה מאותם צעירים פרועי שיער ומרושלים, מדוע אינם מקדישים מספר דקות ביום כדי להתרחץ ולהסתדר".
עד שספוק הגיע, פעלו הורים בכפוף להשקפת עולמם המעוותת של כמה מגדולי הדור בתחום חינוך ילדים. אין הוכחה כי השיטות המוקדמות והפרימיטיביות הובילו בהכרח לקטסטרופה, אבל הן היו מאובנות, כפייתיות ועסקו יותר ברווחתו של ההורה, לרוב על חשבון התינוק.
כל תופעה בהתנהגותו של התינוק, שמורי הדרך שקדמו לספוק יצאו נגדה ונלחמו בה, הייתה קשורה לאופן שבו משפיע התינוק על הוריו. התינוק היה קטן מכדי שיהיו לו צרכים משלו שאינם נגזרים מהוריו. אם תינוק מצץ אצבע, פעולה שהביכה את הוריו והעידה על אוזלת ידם בחינוך הרך, תמיד התנדב מישהו להמליץ לחסל את התופעה בדרך קיצונית של כבילת זרועותיו של המוצץ הקטן לצידי גופו בתוך העריסה.
למרות תחלואים שונים שבישרו על מותו הקרב, חי ד"ר ספוק עד גיל 95. מה החזיק אותו בחיים? שני דברים: הוא דבק בנאמנות באמירה ש"על כל אדם לראות דבר יפה אחד כל יום ולשיר שיר שמח"; ואשתו שטיפלה בו כמו בתינוק. היו לו שתי ספינות מפרש. אחת בחוף המערבי והשנייה בחוף המזרחי. באפריל הוא היה עובר למיין ונשאר בה עד סוף הקיץ.
דילמה אחת לא הצליח כנראה ליישב עד מותו ב־98'. הטענה שבמידה רבה הוא אחראי לעיצוב דמותו של האמריקאי המודרני. ספוק, נטען, עזר להסיט את תשומת לב ההורים אל בריאותו הנפשית של הילד, שפך אור על יתרונות הצמיחה מתוך חדווה והנאה, ולא מתוך ציות ושינון מכניים. על ידי כך תרם להיווצרות דור מבוגרים נוח פחות לקבלת מרות מכל דור לפניו. היישום הלקוי של התיאוריות שלו הניב מיליוני תינוקות רודניים ובני 8 דוחים ומגדפים, ומספר בלתי ייאמן של צעירים וצעירות שמתמקדים בראש ובראשונה בסיפוק הצרכים והתאוות שלהם. "ילדיו" של ספוק תרמו להשתלטות עידן אנוכי חסר תקדים בהיסטוריה של אמריקה, ויעידו על כך נתוני הגירושים, הפשע והסמים.
"קל להיווכח שתפיסות פסיכולוגיות אינן מביאות כל תועלת", כתב ספוק באוטוביוגרפיה שלו, "אלא אם יש מאחוריהן הבנה נכונה של טוב וראוי, של מותר ואסור. אני סבור כי הרבה יותר ילדים יגדלו מאושרים ויציבים יותר, אם במשך תקופת ילדותם יקנו להם את האמונה כי הדבר המספק ביותר שבני אדם יכולים לעשות, הוא לשרת את האנושות בצורה כלשהי ולחיות לפי האידיאלים שלהם".
אם לצטט מדברי אשתו הראשונה, זה היה מאוחר ומעט מדי. עד שד"ר ספוק התעשת, נתמלא העולם בדורות אנוכיים, שאפתניים, רכושניים ונטולי רוחניות.
התרעות פיקוד העורף