לאחר טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, הלכה והתגברה ברחבי התפוצות ה"עייפות היהודית" - אותה תחושה של קהילות ופרטים שחשים חוסר נוחות עם הזיהוי היהודי ואף יותר מכך, עם זה הציוני, של הסתגרות פנימה והתרחקות מהקהילה ומהזהות היהודית ציונית, שעל ברכיה גדלו.
ההכרה הזו בצורך לייצר שינוי בשיח עם יהדות התפוצות היא שהביאה את ההסתדרות הציונית העולמית להכריז בקונגרס הציוני האחרון על הכרה בזרם יהודי נוסף של "יהדות הומניסטית תרבותית" שהצטרף לארבעת הזרמים שהוכרו עד כה – הרפורמי, הקונסרבטיבי, האורתודוכסי והחרדי. הזרם החדש מבוסס על ההיסטוריה, המנהגים, הזיכרון המשותף, המסורות והערכים היהודיים ושימוש בהם, לא ככללים מחייבים המוכתבים מגבוה על ידי ממסד דתי או פוליטי כזה או אחר, אלא כ"קוד פתוח", שכל יהודייה ויהודי, כל קהילה, יוכלו להתאימם לעצמם.
בקרב רבים מיהודי העולם נוצר מתח עמוק בין מחויבות ציונית מושרשת מהבית, לבין תחושת ניכור גוברת כלפי ישראל. בין הרצון לשמר את הזהות היהודית, לבין הרתיעה מהמונח "ציונות", שבשיח הבינלאומי הפך לכמעט רעיל. בין הרצון להיות גם חלק מהקהילה היהודית וגם חלק מהציבור הליברלי בארצותיהם - חיבור שתמיד נראה טבעי ופתאום הפך למסובך.
במחלקה למפעלים ציוניים אנו מבקשים לקחת את ההכרה בזרם שלב נוסף ולהקים את התנועה ל"יהדות כתרבות", אשר תאפשר לפרק את המורכבות שנוצרה. מטרתה להיבנות כתנועה גלובלית שתהווה בית וקול לקהילות היהודיות הליברליות, שכוללות את רובה של יהדות התפוצות – תנועה שתחתור לבנות מכנה משותף תרבותי וערכי. לא כזה שמוכתב על ידי מנגנונים כאלו או אחרים, אלא כזה, הנבנה על ידי חבריו ומבקש להנגיש את היהדות ואיתה את הציונות, גם למי שהפכו מנוכרים להן. להיות ה"דור המחדש" עליו כתב כצנלסון, לייצר אופטימיות ותקווה ולסייע לאותם יהודים צעירים להכיר את הישראלים ואת הישראליות, על כל המגוון הרחב שיש בה.
לא עוד "ספרי הנחיות וחוקים" המוכתבים מלמעלה, אלא כתיבת הספרים הללו במשותף עם הציבור היהודי הליברלי ברחבי העולם, במסגרת תנועה ליברלית רחבה. הגדרת מכנה משותף שלא מבוסס על הצהרות נאמנות, אלא על ערכים, שייכות ושותפות. לא ציפייה לתמיכה בלתי מסוגיית, אלא הקשבה והבנת המורכבויות החברתיות והפוליטיות שעצימת העיניים מולן, הביאה להתרחקותם של צעירים רבים מהציונות ומהיהדות גם יחד. שייכות והשתתפות מתוך בחירה.
התרעות פיקוד העורף