הוויכוח כבר אינו על סעיף בחוק. הוא על המדינה עצמה. המסיכות הוסרו, ואולי זה דווקא טוב. כי כשהדברים נאמרים בקול רם אין עוד צורך בפרשנות. היעד ברור: מדינת הלכה.
הצהרת הכוונות הזו קיבלה תרגום מעשי בסעיף שהוכנס ברגע האחרון להצעת החוק וקובע שהחלטות בתי הדין יהיו סופיות, ללא צורך באישור בית משפט. זהו שינוי דרמטי. שבירת בלם מרכזי ששמר עד היום על כך שהמערכת האזרחית תישאר המילה האחרונה בזכויות ובחובות של אזרחי ישראל.
בפועל, החוק מעניק לבתי הדין הדתיים סמכות לדון בסכסוכים אזרחיים בנושאים כעבודה, חוזים, צרכנות ותביעות כספיות, גם במקרים שבהם אין לדיינים הכשרה בדין האזרחי. די בכך שאחד הצדדים ישתייך לדת של בית הדין כדי להחיל סמכות דתית על הצד השני. כמו כן, בבתי הדין הרבניים יושבים רק דיינים גברים. כבר כיום כשליש מהמתגרשות מוותרות על זכויות רכוש כדי לזכות בגט המיוחל. דמיינו מצב כזה בחוזי שכירות ועבודה.
ישראל צועדת לעבר שתי מערכות משפט מקבילות, שפועלות לפי ערכים שונים וכללים שונים. מערכת אחת מחויבת לשוויון ולדין האזרחי, והשנייה נשענת על דין דתי שאינו מחויב לעקרונות האלה. הטענה המרכזית של יוזמי החוק היא שמדובר בהסכמה חופשית. אבל במציאות חברתית של לחצים קהילתיים, תלות כלכלית ופערי כוח, הסכמה איננה תמיד בחירה אמיתית.
נשים, עובדים ואוכלוסיות מוחלשות עלולים למצוא עצמם נגררים להליך שלא באמת בחרו בו, במיוחד כשאין מנגנון המוודא שהבחירה נעשתה מתוך ידע והבנה של המשמעויות. באותו דיון בוועדת החוקה נאמרו דברים שמבהירים עד כמה עצום הפער שבין החזון המשיחי ובין המציאות הישראלית החילונית. התקיים דיון על גאולה לצד ויכוח על שירות נשים בצה"ל, ונאמר בבירור שבנות אינן צריכות לשרת בצבא.
לכן, הבחירות הקרובות יהיו גם משאל עם בשאלה הבסיסית ביותר: איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן? האם זו תהיה מדינה משיחית, שמתנהלת לפי פירוש הלכתי, עם מערכת משפט מקבילה ועם ציבור גדול שמשוחרר מהחובות המשותפות אך שותף מלא בקבלת ההחלטות, או מדינה דמוקרטית, ליברלית, יצרנית ושוויונית, שבה החוק שייך לכל האזרחים והאחריות משותפת לכולם?
התרעות פיקוד העורף