לאורך השנים השמיעו בימין קול עקבי הקורא לאימוץ עקרונות דוח ועדת שמגר. קריאה זו התחזקה לאחרונה והבשילה ליוזמת חקיקה ולדרישה לקיום דיון במסקנות הוועדה. הגם שרוב הדוח נותר חסוי עד היום, עקרונותיו המרכזיים ידועים: קביעת גבולות ברורים למחיר והעדפת כללים קבועים על פני קבלת החלטות אד-הוק. כל עוד המחיר אינו מוגדר מראש, החטיפה נתפסת ככלי אסטרטגי משתלם עבור האויב.
כאן מתחדדת שאלה קריטית: האם המוטיבציה של ארגוני טרור לחטיפת ישראלים נובעת מהידיעה שסוגיה זו היא עקב אכילס של החברה הישראלית? הניסיון מלמד שנושא זה מפעיל אצלנו את תחושת הערבות ההדדית ואת הציווי המוסרי שלא מותירים איש מאחור. אם כך, במה תועיל קביעת מסמרות אם ברגע האמת לא נוכל לעמוד מול הלחץ הציבורי?
סוגיית החטיפות וניהול המשא ומתן אינה יכולה לעמוד לבדה. דווקא כשישראל מתבססת כמעצמה אזורית, נפתחת הזדמנות לחולל תפנית. חטיפת אזרח או חייל מחייבת כינוס מיידי של הקבינט להכרזת מלחמה, ובשגרה נדרשת מדיניות שאינה נשענת על תגובה בלבד, אלא על יוזמה ורציפות פעולה. מתחייב אימוץ כלים להרתעה, שעד היום ישראל גמגמה ביישומם: הריסת בתי מחבלים, גירוש בני משפחותיהם וסנקציות כלפי הרשות הפלסטינית המשלמת משכורות לרוצחים.
התרעות פיקוד העורף