הסטנדרט הכפול של אירופה כלפי ישראל הוא חבל התלייה של עצמה | שגיב שטיינברג

"אני חושב שישראל צריכה להתעקש על כך שנעשה שימוש בסטנדרטים כפולים כלפיה, שנפלה אתכם לרעה. זאת משום שאתם אחד משלנו... לכן אני חושב שיש לכם את הזכות להתעקש שנפעיל סטנדרטים כפולים, ונציב אתכם תחת אותם סטנדרטים כמו שאר המדינות בהקשר האירופי". כך אמר שגריר דנמרק בישראל לשעבר, יספר ואהר, באירוע תקשורתי לפני 12 שנה.

הציטוט הזה עורר זעם ומעורר בטוח גם היום ובצדק. אבל כדי להבין עד כמה המדרון הזה חלקלק, כדאי להקשיב למה שאמר לי בכיר אירופי בשיחה קצרה לא מזמן. לדבריו, ישראל והמערב "לא יכולים להרשות לעצמם מלחמות ארוכות" בגלל אותם סטנדרטים נעלים של מדיניות המערב. זו הסיבה, לשיטתו, שהמלחמה בעזה גררה ביקורת כה חריפה על ישראל. "אתם חלק מאיתנו", הוא אמר לי.

כשהקשיתי עליו והזכרתי לו את המלחמה בנאצים, באל-קעידה ואת מחיקת הערים מוסול וא-רקה כדי להכריע את דאעש, התשובה הייתה גמגום מביך. כששאלתי אותו ישירות: "אם כך, האם אתה אומר שישראל הייתה צריכה להפעיל כוח חזק בהרבה כבר בשבוע הראשון כדי לסיים את המלחמה מהר?" - הגמגום רק החמיר. האירופים לא רוצים לומר את זה בקול, אבל זו המסקנה היחידה שאפשר להסיק אם הזמן הוא המדד.

12 שנים לאחר מבצע "צוק איתן", דברי השגריר הדני ודברי הבכיר הנוכחי משקפים את חוסר היכולת של העולם המערבי להביט במראה ולהבין כי הוא קושר את הידיים והרגליים לעצמו, ובמקביל דורש מישראל להילחם בצורה דומה. המערב מציג זאת כ"סטנדרט גבוה", אבל בפועל הוא הופך את משך הזמן לקריטריון מוסרי. לא רק איך נלחמים, אלא כמה זמן נלחמים.

אלא שאין מלחמות קצרות נגד טרור אורבני. אין פירוק של תשתית תת-קרקעית, מערכי פיקוד ושליטה ומנגנון שלטוני של ארגון טרור - בתוך שבועות בודדים. ככל שדמוקרטיה פועלת בזהירות, תחת מגבלות, ומתוך ניסיון לצמצם פגיעה באזרחים, כך המערכה מתארכת. וככל שהיא מתארכת - כך הביקורת גוברת. במילים אחרות: מדינה דמוקרטית נענשת על זה שהיא מנסה לפעול כמו דמוקרטיה.

אבל הצביעות האירופית אינה רק צבאית. היא גם כלכלית. בעוד הם מטיפים לישראל על "ערכים", מדינות אירופה הן הראשונות לקפוץ על עסקים עם משטרי רשע. כך היה עם חברות צרפתיות וגרמניות שהסתערו על טהראן לאחר הסכמי הגרעין, וכך זה קורה כעת עם משטרו של ג'ולאני בסוריה, איש הג'יהאד העולמי בעברו, זאת בזמן שאנשיו טובחים בדרוזים ובכורדים. שם, אירופה מגלה ש"עסקים זה משהו אחר". סטנדרט גבוה? רק כשזה נוח.

גם כעת, בעת המתיחות מול איראן, לא תהיה התנגדות - בעיקר אירופית - לשיבה להסכם כלשהו מול ארה"ב, ללא קשר לאיום הבליסטי האיראני שמאיים גם על אירופה עצמה. המטרה ברורה: לשוב אל השווקים של טהראן, לייצר הכנסה נוספת. ולמען הסר ספק: לאירופה אין סוללות חץ למעט לגרמניה. גם כאן, הפער בין רטוריקה לביטחון בפועל הוא לא קטן.

המוסר הכפול הזה אינו נשאר בגדר רטוריקה. הוא הופך לאיום קיומי על אירופה עצמה. היבשת, בעיניים פקוחות, מכניסה לתוכה תשתיות של קיצוניות. גלי המסתננים שנכנסו כמהגרים ופליטים מהווים כיום את התשתית לפיגועי השראה בסגנון ה-7 באוקטובר בלב מרסיי או בריסל. אותו בכיר אירופי הודה בפניי בחצי פה: "מי שצריך לדעת - יודע, ומי שצריך להבין את משמעות העניין - מבין".

הניסיון לקשור את ידיה של ישראל תחת מעטפת של "תמיכה" מזכיר נשכחות. תחת השפה הנקייה של דיפלומטיה מסתתרת הגישה הקיסינג'רית: "תנו לישראל לדמם". ב-1973 זה נועד לתת לסאדאת "תחושת ניצחון" שתאפשר הסכם; ב-2024 זו הגישה של אירופה והממשל האמריקאי, המנסים לכפות את חלום "שתי המדינות" על חורבות הניצחון הישראלי - רק שיהיה קטן, רק שיהיה מוגבל.

ההיסטוריה מלמדת שאירופה תתעורר רק כשקיצונים ישחטו המונים ברחובותיה, בדומה לפיגועי הטרור הזוועתיים בבטקאלן  ובמדריד. אז, המערב יחזור למה שהוא יודע לעשות מול מי שעמד מולו ואיים להשמידו: מלחמה ללא רחמים. האם תהיה להם אז הפריבילגיה ל"מאבק קצר בסטנדרט גבוה"? האם הם ישאלו את עצמם תוך כדי לחימה ברחובות מרסיי שאלות על סיוע הומניטרי ונזק אגבי?

מלחמה ארוכה אינה אופציה עבור ישראל - אכן, זו אמירה נכונה של השגריר, אך מהסיבות הלא נכונות. המלחמה התארכה לא בגלל "סטנדרטים גבוהים", אלא משום שקשירת הידיים של הצבא הישראלי היא שהובילה לסבל המתמשך של ישראלים ועזתים כאחד. התנהלות כזו אינה יכולה להיות מקובלת מול מדינה הנלחמת על קיומה, באזור שבו היא המוצב הקדמי של המערב.

יש לקוות כי את דברי השגריר הדני לא יצטרכו להקרין על בניין רונדטארן בקופנהגן ביום שבו חיילים ושוטרים דנים ינסו להגן על הפרלמנט שלהם ועל האזרחים מפני ההמון המסתער עליו. רק אז הם יבינו שהסטנדרט הכפול שהם כפו עלינו היה למעשה חבל התלייה של עצמם.