וואט ווד יו לייק, סיר?", אמר לי הבריסטה בבית הקפה בניו יורק. זה היה יום חורפי עם שלג רוצח וקור מקפיא. נכנסתי למקום לקחת אמריקנו. יש לי חולשה לאמריקנו. בית הקפה היפסטרי למהדרין: מכין הקפה, הקופאי וגם הקליינטים, כולם היפסטרים.
היפסטרים בניו יורק הם זן הרבה יותר נוקשה מזה שבישראל. למעשה הם היצור האנושי האדיש עלי אדמות. לבושים ברישול יוקרתי, אדישים, מרוחקי מבט ועל פניהם פרצוף תמידי של: "אתה כלום. תניח לי באמא שלך".
האדון תקתק את ההזמנה, הצמדתי את הטלפון למכשיר, הצליל נשמע והתשלום בוצע. תיק־תק הגיע קפה. בזמן שהעביר לי את ההזמנה ההיפסטר פלט בקול רם וברור: "ת'נק יו, סיר". היה משהו מוזר בזה שאדם שעטה עליו במכוון לוק מוזנח להחריד והפיץ בוז שקט לכיווני פנה אליי בצורה מנומסת כל כך.
בארצות הברית זה ככה. זו התרבות. השוטר, הזבן, המלצר, הפקיד, כולם יכבדו אותך בתואר "אדוני". אחר כך יעצרו אותך בכוח, ירמו, יזרקו לעברך מבט בוחן, אבל עד אז הם יזכו אותך בתואר הראוי שמבהיר שאתה לקוח שלהם, פרסונה, וכל עוד זה המצב, מגיע לך. קיימת אצלם חציצה מובנית ומלאכותית, אינהרנטית; ריספקט בסיסי.
בפסח האחרון נסענו כל המשפחה לאיטליה. רומא משגעת. כתבתי על זה. טיילנו, צעדנו ואכלנו כמו סוסים. אוי, כמה טחנו. בגלידרייה, בקפה, בפיצרייה. מאפים, פסטות. בלי סוף. טעים עד שמתפקעים. בכל מקום שבו היינו, לא משנה מה היה גובה החשבון - קפה ביורו וחצי או ארוחה שעלתה פי 500 - כיבדו אותנו. אני: "סניור". ואשתי: "סיניורה".
חשבתי שאולי זה משום שעברתי את ה־50, ועם המשפחה והילדים נדמיתי בעיני חלק מהצעירים לקשיש, אבל כשהבטתי ימינה ושמאלה, שמתי לב שבכל מקום אנשים מכנים זה את זה בתואר המכובד. בתחבורה הציבורית, במכולת, בדוכן הפרחים ואפילו בשוק. "אדון" ו"גברתי". נקודה.
הגן הישראלי
בארץ יש לנו שלל תכונות מופלאות ועם זאת ידוע שנימוסים והליכות הם לא בדיוק בדנ"א שלנו. ישראלי נתקל בתור וחושב איך הוא עוקף, רואה תייר ותוהה איך הוא עוקץ, פוגש בעיה ומנסה להבין איך הוא מקמבן. את זה כולנו מכירים. חיים עם זה. אין טוב בלי רע.
עם זאת, לעולם לא אבין איך יכול להיות שלקוח, אזרח, אדם בוגר, לא יקבל כאן מנותן שירות, ספק או בעל מקום את ההתייחסות המכבדת המינימלית. ככלל אצלנו לא אומרים את המילה "אדוני". במקום זה קוראים לך: "חבר". גם אם הלקוח בן 90 ובצד השני עומד מלצר בן 16 וחצי.
גרוע מזה הוא הכינוי "אבא'לה", שנהוג בדרך כלל לשמוע בדוכני מזון מהיר ובמוסכים. לתחושתי, אפילו אם ביל גייטס בכבודו ובעצמו היה משלם חצי מיליון דולר עבור תיקון ברכבו בדרום תל אביב, המטפל בו היה מישיר מבט לעברו, ואומר: "אבא'לה, תיהנה".
הכי גרוע במדרג הכינויים הללו הוא ה״בחורצ'יק". השפלה כפולה. גם בחור, וגם מוסיפים את ה"צ'יק" בסוף, מרוב שהאיש לא נחשב. בטל בשישים.
האבסורד מושלם, כי אחרי הטרנזקציה לא נשאר דבר. כנראה שאפילו כוס מים לא ייתן החבר לשעבר. וכל זה למה? כי במדינת ישראל אין דבר כזה שמגיע לאחר "כבוד". "מי אתה שאכבד אותך?", אומרים כאן זה לזה האזרחים. זהו עידן נטול כבוד. לא מכבדים את הקשיש, את הקצין, את הוותיק, המלומד, ואפילו לא את מי שהצליח.
התרעות פיקוד העורף