לא תמיד אפשר לשים את האצבע על הזמנים המדויקים שבהם שינויים מתרחשים. לפעמים זה נראה כאילו השינוי מתרחש בן לילה, באופן מפתיע, אבל לתהליכים לוקח זמן להבשיל בתנור על אש קטנה. רק בדיעבד ברור שמשהו השתנה.
לא ממש יכולתי לשים את האצבע על הרגע שבו מישהו הנמיך את הווליום של רעש הרקע שליווה אותי שנים והלך ככה: "מה יגידו", "איך זה נראה", "למה אמרתי ככה ולא אחרת" ו"איך זה ייראה בתמונה". יום אחד שמתי לב שאני כבר כמעט לא מנהלת את חיי סביב קווי מתאר של יעדים וביקורת חיצונית. הדגש על כמעט, כי זה שריר שחייבים לפתח ועוד בורח לי הריצוי לפעמים.
זה קצת אירוני שאני כותבת על זה בעיצומה של תוכנית אישית של אימונים ותזונה, שקבעה משקל יעד, כושר יעד והיקפי יעד, כי אני רוצה להגיע לאירוע מסוים בגרסה הטובה ביותר של עצמי. אני אפילו לא יודעת אם אני עושה זאת עבור עצמי או כדי להיראות מושלמת בעיני אחרים. זה נשמע כמו קלישאה, אבל איכשהו באמצע הדרך מצאתי שאני נהנית מהתהליך, כי נחמד לי להתאמן ולהרגיש קלילה. מצד שני גיליתי שאני נלחצת מהיעדים ופשוט לא מתחשק לי לעקוב באדיקות אחרי התוצאה.
כבר שבועות שאני מנסה לאמן את המוח שלי לכך שאני לא צריכה לשאוף להיות הגרסה המשופרת העתידית של עצמי. ההווה ממש טוב גם ככה, ובעצם מה אכפת לי מה אחרים יחשבו. תוך כדי כתיבה אני מבינה כמה קשה לומר את המשפט הזה בגוף ראשון.
תמיד אמרו לי "כשתתבגרי תביני". תמיד זה נשמע כמו תשובה מעצבנת במיוחד לשאלה סופר-לגיטימית. תביני מה? למה אנשים מוותרים? למה הם מתפשרים? למה הם מפסיקים להתאמץ להיות הגרסה הכי טובה של עצמם? לקח לי זמן להבין שזה לא עניין של ויתור אלא של סדרי עדיפויות. ההבנה שיש מאבקים שלא שווים את האנרגיה שהם שואבים, מחשבות שלא מקדמות לשום מקום והשאלה "מה יגידו אם", שהתשובה לה פשוט לא רלוונטית.
זה תהליך איטי, כמעט בלתי מורגש. קודם כול של פרופורציות, ובעיקר של החיים עצמם שנכנסים פנימה ומסדרים מחדש את סדרי העדיפויות. בטח כאן, בארץ, כשיש התנגשות בין התוכניות שלנו לבין המציאות, שמלמדת אותנו מה באמת בשליטתנו ומה ממש לא.
אז אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע שבו הצלחתי לשחרר את עננת ה"מה יגידו", שהתפוגגה (כמעט). זה בא בגלים קטנים, בעיקר במחשבות שאני מעיזה לחלוק עם אחרים שלא הייתי מעיזה לחלוק בעבר. זה כמו להחליט שאני קמה לרקוד באירוע, כשכולם יושבים מסביב לשולחנות, מתביישים לקום ומסתפקים בתנועות קטנות מתחת למפה. זה כמו להפסיק להקשיב לקול בראש שאומר "איך את לובשת את זה?", "מי לובש שמלה כזו בבוקר?", "מה יגידו עלייך?". מה כבר יכולים להגיד?
בסוף זו הייתה הצטברות של דברים שקרו לאחרונה. כבר לא ניתחתי אותם עד לרמת הפיקסל, לא שחזרתי מה אמרתי או לא אמרתי בשיחות (שיקום מי שלא מאזין להקלטות של עצמו בוואטסאפ), לא אכלתי קינוח ואז הצטערתי עליו (מחר יום חדש), התאמנתי אבל לא לקחתי את הגוף שלי כפרויקט עבודות המטרו.
יש משהו שנדמה כמעט פיזי בתחושת ההקלה שמגיעה כשמפסיקים להסתכל כל הזמן החוצה. כשלא בודקים אם מישהו ראה, אם מישהו אישר, אם מישהו התרשם. שנים לא שמתי לב עד כמה חלק גדול מההחלטות שלי התקבל מול קהל דמיוני, אנשים שלא נשאלו, שלא ביקשו, שבכלל לא בטוח שהיו טורחים לחשוב עליי יותר משתי דקות, וגם זה בהגזמה. ובכל זאת, הם ישבו שם ביציע הפנימי שלי עם פנקס ציונים.
לא במקרה כל כך הרבה אנשים מוצאים את עצמם מוציאים סכומים דמיוניים על חתונות. אירוע שמתחיל כרעיון אינטימי של חגיגת אהבה ומתנפח למופע הפקה שמטרתו העיקרית היא לעמוד בציפיות של אחרים. לקח לי זמן להבין שמרגע שהעיניים מבחוץ נכנסות לתמונה, גם הרצון הפרטי מתחיל להתחפר בתוך תחפושת.
אני עדיין לוטשת עיניים בקנאה באנשים שנראה שלא אכפת להם באמת מכלום. השבוע, הייתי צריכה לעבור לסוכן ביטוח ולרואה חשבון חדשים. אי-הנעימות שהרגשתי הייתה ברמת הלא לעשות את מה שהייתי צריכה, כאילו שלהם היה אכפת. אז אני עדיין ב"כמעט". אני מניחה שהיעד היחיד שאני צריכה לשאוף אליו הוא לא שיפור באימוני כוח, אלא בעיקר הגעה למקום שבו אני כבר לא מרגישה צורך להופיע בפני אנשים שבכלל לא חיכו להופעה.
התרעות פיקוד העורף