נולדתי ב־17 במרץ 1983, אל תוך רגע מסוים וייחודי על ציר הזמן של מדינת ישראל - בשיאה של מה שכונתה "שביתת הרופאים הגדולה", שעד היום נחשבת לאם כל השביתות בעולם הרפואה הישראלי. 119 יום היא נמשכה ובמהלכה נטשו הרופאים את בתי החולים, הגישו מכתבי התפטרות ובמקרים מסוימים אף שבתו רעב.
כך שבעצם נולדתי אל תוך בית חולים די שומם, עם צוות רפואי מצומצם בלבד (מה שנקרא "צוות חירום") ודי היה לי נחמד. הייתה תחושה של חופש שנוצר מתוך החלל הגדול והריק שבו נמצאתי והיה שקט ושלווה וחשבתי שזה העולם שאליו הגעתי וזה היה נפלא. הרגשתי שעשיתי בשכל שהחלטתי לתת את כל כולי במרוץ הזרעונים אל הביצית.
אבל אז עזבתי את התינוקייה ואת בית החולים וגיליתי עולם רועש וצפוף ומחניק ומיוזע והתחלתי להבין שזה לא הולך להיות פשוט. מאז הבנתי שעליי לעשות הכל כדי לנסות לדמות כמה שניתן את הסביבה הנפלאה שאליה נולדתי, כלומר לשאוף תמיד אל עבר מה שיש בו כמה שיותר אלמנטים של שביתה כללית.
הקונספט הוא לחתור למצב שבו יש כמה שפחות אנשים במרחב שלי - ככה יותר טוב. זה לא שאני שונא אנשים, אני פשוט לא כזה אוהב לפגוש אותם. פנים אל פנים.
ואני רואה אותם בכל מקום, כל הזמן, כשאני יוצא לקנות משהו בפיצוצייה או הולך לאסוף את הילד מהגן. אני רואה אותם יושבים בבתי קפה ומדברים זה עם זה על אלוהים יודע מה. גם מעבר לחלון שלי הם נמצאים. מחלוני אני משקיף על גינה רחבת ממדים, ושם אני כל הזמן רואה אותם יושבים על כל ספסל פנוי. תמיד ביחד, תמיד צפופים, ראשים ראשים במרחק של 30 סנטימטר זה מזה, מחליפים דעות, רעיונות, בדיחות, סיפורים, חוויות, ואלוהים יודע מה עוד.
אני תמיד שואף שלא להיפגש. יש כמה סוגים של פגישות שאני מכיר. הפגישה הקשה ביותר ללא ספק היא פגישת מכרים - בפגישות מהסוג הזה תמיד עולה הצורך לכווץ את החיים שלך לכמה משפטים ממצים שיבהירו "מה הולך" איתך. כי זו הבקשה הראשונה של מכרים - לדעת "אז מה הולך איתך לאחרונה, אחי?". הפנטזיה שלי היא שכל האנשים ילכו עם שַלטים ביד, ואם במקרה הם יראו איזה מכר ברחוב וירצו לדעת מה שלומו הם יוכלו לכוון אליו את השלט וללחוץ על מקש info (כמו שיש בשלטים של הוט ויס) ואז יופיעו מתחת לפרצופו כמה שורות ממצות על הנעשה כרגע בחייו של האדם (שייכתבו בטכניקת הולוגרמה).
בפגישות מהסוג הזה, פגישות מכרים, אני תמיד יוצא כשאני מרגיש שאמרתי את הדברים הלא נכונים. הדבר המעיק כאן הוא שבדרך כלל הניתוח של השיחה בראשי ארוך יותר מהפגישה עצמה. מה שגורם בעצם לזמן הברוטו שבוזבז על הפגישה להכפיל את עצמו.
הפגישה השנייה הקשה ביותר היא פגישות שמתרחשות רק כשיש לך ילדים - אלו בעצם פגישות רנדומליות עם הורים אחרים כשאתה מבלה עם הילד שלך בגן השעשועים השכונתי או במשחקייה בקניון. הפגישות האלה הן סיוט מפרך, מכיוון שהם מצריכות ממך לדבר ב"סגנון צידי" - כשאתה מדבר לילד שלך אבל בעצם מעביר מסר ישיר להורה אחר.
מה זאת אומרת? הרי לכם דוגמה קלאסית: נגיד שאתה נמצא בגן שעשועים, הילד שלך רואה ילד אחר מחזיק שקית במבה, הוא ניגש לילד ולוקח לו את שקית הבמבה מהיד (וכל זה קורה כמובן כשההורה של הילד בעל הבמבה צופה מהצד). מכיוון שהסיטואציה מביכה ובעייתית, אתה מיד ניגש לילד שלך ואומר לו: "מה אמרתי לך? לא לוקחים לילדים אחרים דברים מהיד, אפשר לבקש".
דרך זה אתה בעצם מעביר מסר ישיר להורה של הילד שאתה מקפיד לתת לילד שלך חינוך איכותי וללמד אותו נימוסים והליכות. אתה בעצם מעביר את האחריות של המחדל לילד ומסיר מעצמך את האחריות. כל התקשורת בין מבוגרים בגני שעשועים ומשחקיות נעשית בצורה צדדית, דרך הילדים. ההורים כמעט ולא מדברים ישירות אחד עם השני. וזה מתיש ומעייף. לכן אני תמיד מנסה ללכת עם הילד לגני השעשועים ולמשחקיות בשעות לא שגרתיות, אחרי החשיכה או ממש מוקדם בבוקר. אם במקרה תחלפו על פני גן שעשועים בשעה מוזרה ותראו שם אבא וילד - סביר שזה אני. אבל אל תבואו להגיד שלום.
התרעות פיקוד העורף