כבר התרגלתי לשיחות מקברי צדיקים, אבל כאן היה חידוש: מעבר לקו נשמע קול של אישה צעירה. היא ביקשה דקה מזמני ועניתי שבשמחה. הצעירה היססה מעט ופתחה במונולוג והיה נדמה לי שהיא מעט מגמגמת. סיפרה שהיא בת 19, חיה במאבק יום יומי כדי לגדל את בתה התינוקת לבד וזקוקה לעזרה. היא נמצאת עכשיו במשרדי העמותה שעוזרת לה כדי להתגייס לעזור לעוד אנשים שזקוקים לעזרה.
על כל שאלה שלי הייתה לה תשובה מוכנה מראש, אבל היא השתהתה בכל פעם והגמגום הפך ממרומז לכבד. אמרתי לעצמי שטבעי. מעמד מביך, גם אם האישה שמעבר לקו היא זרה מוחלטת. "תודה על הרצון הטוב", היא אמרה, "השיחה מועברת לנציגת שירות כדי להסדיר את התרומה". רק אז הבנתי שדיברתי עם הודעה מוקלטת.
היה בה כל מה שתרגיל שיווקי טוב צריך לכלול: סיפור אישי קצר, אמינות ופגיעות, תסריט מוכן מראש לכל התנגדות שעלולה לצוץ ומעבר ישיר לנציגה נושמת לסגירת התרומה. במילים אחרות, היה בה כל מה שיכול לספק אלגוריתם שקיבל הוראה לבנות תסריט שיחה קורע לב לשם קבלת תרומות.
אחרי הרוגז הגיע הצחוק הגדול, שהתחבר לתחושה הכללית שלי בשנים האחרונות: נלכדנו בעידן בובות על חוט. נפלתי לתוך מלכודת של עצב מסונתז, שרוב הסיכויים שנכתב בידי בינה מלאכותית.
את הנוסחים מתוצרתם של כלי בינה מלאכותית אפשר למצוא גם בפרסומים של מוסדות מחקר עם אוספים היסטוריים וספרותיים, ספריות מרכזיות ועוד גופים שחלק עיקרי בתפקידם הוא לקדש את המילה. בלי בושה.
בדרך כלל קל לזהות: תיאורים שנפתחים בלשון הווה ("השנה היא כך וכך. מתוך הים עולה אישה"), משפטי שלילה ואחריהם חיוב. בדרך כלל הם ארוכים ואינם אומרים דבר ("אין כאן תיאור של פעולה, אין סיפור, אין חוויה. רק ייחוס תארים לעיר, לנוף, למבנים"), משפטים מרובי פסיקים עם תיאורים סתומים למדי ("הניסוח בנוי כרצף של קביעות קצרות, חותכות, כמעט טקסיות, בלי להסביר, בלי לפרט, בלי לפתוח מרחב לשאלה, וכך מתקבל דיבור החלטי, חד, סופי"), סימני פיסוק מוזרים כמו מקף באורך קילומטר ומקפים־עליונים־אין־סופיים, והכי מובהק: השימוש במילה "דיוק" על הטיותיו. בכל פעם שהכותב או הכותבת נעזרים בבינה מלאכותית והיא נתקעת בלי מילה, המילה "דיוק" מזנקת לתוך החלל. הכי רחוק שיש מהדיוק. מסכן הדיוק. עובר התעללות מתמשכת.
תרמתי. כמובן שתרמתי, אחרי שהבעתי את מורת רוחי על השיטה. תוך כדי שיחה עם הנציגה החיה בדקתי את פרטי העמותה. מי יכולה להגיד לא לחד-הורית על גבול הקטינה, שמתגייסת למען הכלל, ועוד מגמגמת. אחר כך יצאתי מהמחילה לרחוב וזכיתי להיות עדה לשיחה בין בחור צעיר ויפה לגברת מבוגרת. היא התעקשה לשלם לו על כך שעזר לה לסחוב את השטיח שקנתה מהרכבת הקלה לבית. הוא אמר לה: "אין שום היגיון בזה. היית צריכה עזרה ואני יכולתי לעזור. זיכית אותי במעשה טוב". ואני נשמתי לרווחה.
התרעות פיקוד העורף