הוא לא בחר בנערות שיצעקו ויעשו בלגן, אלא באלו שכבר למדו לא לצעוק. ילדות שגדלו בבתים שבהם הגבולות נפרצו, ללא זכויות של ילדים; נערות שהבינו שמחאה עולה ביוקר.
כאן נכנס הריטואל שחזר בכל עדות: בקשת העיסוי. זה לא היה מקרי. עיסוי הוא מרחב שבו מגע גופני מוצג כטבעי ומקצועי. אין בו רגע חד שבו ניתן לומר "כאן זה התחיל", אלא החלקה איטית דרך גבולות שמיטשטשים. זו הטכניקה שנקראת Boundary Erosion - שחיקת גבולות. אפשטיין השתמש בה כדי לכבות את האינסטינקט שאומר שמשהו לא בסדר, עוד לפני שהקורבן הבינה שהיא בסכנה.
יש עוד שכבה שחשוב לקרוא לה בשם, כי היא מסבירה למה "לא הייתה צעקה". לא כל תגובת סכנה היא Fight או Flight. אצל הרבה נערות מופעל Freeze, ולפעמים גם קיפאון לא-רצוני, שבו הגוף "נסגר" כדי לשרוד. זה מבלבל, כי זה נראה מבחוץ כמו שיתוף פעולה, אבל בפנים זה כיבוי של מערכת ההתרעה. ברגע שהגוף עובר למצב הזה, הזיכרון נעשה מקוטע, תחושת הזמן מתעוותת, והיכולת להגיד "לא" הופכת לכמעט בלתי נגישה. השתיקה לא נבחרת - היא מתרחשת.
הגאונות האפלה של ניצול מתוחכם היא לא רק לקחת, אלא גם לבלבל את המוח לגבי הסיווג של מה שקרה. כאן נכנס מנגנון של Coercive Control: יצירת מציאות שבה אין רגע חד של אלימות, יש רצף של התאמות קטנות. כל התאמה מצטברת הופכת ל"נורמלי החדש". ואז, דווקא משום שאין סימן ברור, הקורבן מתחילה לנהל משא ומתן פנימי עם עצמה. לא כי היא מסכימה, אלא כי היא מחפשת דרך להבין את מה שהמוח מסרב להכיל.
ואז הגיע הכסף. התשלום הנדיב לא היה ג'סטה, אלא Moral Licensing (מתן היתר מוסרי). הכסף אפשר לאפשטיין לספר לעצמו סיפור שבו הוא לא טורף - הוא מעניק. אבל מבחינת הקורבן, הכסף עשה משהו אכזרי יותר: הוא עיוות את המציאות שלה. ברגע שיש תשלום, המוח מתחיל לשאול: "אולי בחרתי? אולי זו עסקה?". הספק הזה הוא המקום שבו קורבנות מאבדות את הקרקע. הן לא שותקות כדי להגן עליו, אלא הן שותקות כי הן כבר לא בטוחות מה הסיפור של עצמן.
השלב האחרון בארכיטקטורה הזו היה הגיוס - כשהנערות הביאו חברות נוספות. זהו מנגנון של צמצום דיסוננס קוגניטיבי: כדי לעכל את מה שעברו, הנפש מנרמלת את האירוע על ידי צירוף אחרים אליו. הגיוס הפך אותן לשותפות לכאורה, ובשנייה שאת שותפה - את כבר לא יכולה לדווח. זו לא הייתה תופעת לוואי של השיטה, זה היה הלב שלה.
גם המערכת הושתקה
כאן אנחנו צריכים לשאול: איך זה החזיק מעמד כל כך הרבה זמן? התשובה כואבת, כי היא נוגעת גם בנו, הצופים מהצד. המנגנון של אפשטיין לא עבד רק על הנערות, הוא עבד גם על החברה. אנחנו רוצים להאמין ב"עולם צודק", מנגנון הגנה פסיכולוגי שגורם לנו לחשוב שדברים רעים קורים רק לאנשים שעשו בחירות רעות. כשהכסף מעורב, וכשאין סימני מאבק פיזיים, נוח לנו כחברה לאמץ את הנרטיב של "הסכמה מרצון". זה משחרר אותנו מהאחריות להביט למפלצת בעיניים ולזהות אותה.
אפשטיין בנה מבוך פסיכולוגי, שכל רכיב בו תוכנן לשבש יכולת אנושית אחרת: את הגבול, את התפיסה ואת היכולת להאמין לעצמך. וזה, בדיוק זה, מה שצריך להפחיד אותנו. הטעות שלנו היא שאנחנו מחפשים סימני אלימות במקום שבו הופעלה מניפולציה.
אנחנו מחפשים צעקה במקום שבו תוכנתה שתיקה. כדי להגן על הילדות הבאות, אנחנו לא צריכים ללמד אותן להיזהר ממפלצות, אנחנו צריכים ללמד אותן לסמוך על תחושת הבטן שלהן גם כשהאדם שמולן מחזיק צ'ק וחיוך, ואישה אלגנטית עומדת לצידו.
התרעות פיקוד העורף