אל תסתכל בקנקן
שז"ר, בניגוד לקודמו, הנשיא השני יצחק בן-צבי, לא מצא את מקומו ולא הבין את התפקיד. הציבור זכר מכהונתו בעיקר את הפאתוס הצורם והטרחני של נאומיו באירועים ממלכתיים וספורטיביים. למשל ניסיונו הפתטי לשכנע את אוהדי מכבי והפועל תל אביב בגמר גביע המדינה שלא חשוב מי תנצח, העיקר שהגביע יישאר בתל אביב, או כלשונו "העיקר שנצחה (בקמץ) תל אביב".
המתנגדים לביטול מוסד הנשיאות מדברים בעיקר על חשיבותו הערכית והחברתית. לשיטתם, נשיא המדינה אמור לתת מענה לכמיהה למלך קונסטיטוציוני, שסמכויות אין לו, אך הכל מקבלים את מעמדו כדמות שמעל למחלוקות הפוליטיות. במובן מסוים ניתן לקבוע שבעוד הפרלמנט מייצג הלכי רוח חולפים של רצון העם, המלך מבטא רובד עמוק יותר של רצונו.
ניתן אפילו לחדד את ההגדרה לכך שהמלך מבטא את רצון העם לטווח ארוך, בעוד הפרלמנט משקף את רצונו לטווח הקצר. מעמד משפחות המלוכה שהשתרש במשך שנים ארוכות עמוק בלבבות הציבור ונטוע חזק במסורת הלאומית מאפשר להן למלא תפקיד משמעותי בגישור בין קבוצות שונות בחברה. בישראל, כמדינה רבת-שסעים, שבה מתקיימים מתחים בין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים ובין ימין לשמאל, קיומה של דמות המאחדת את הציבור סביב ערכים משותפים היה עשוי להיות מועיל למדי.
הבעיה היא שפתרון הנשיא הקונסטיטוציוני אינו מספק כשלעצמו את ממד העומק המלכותי. הבחירה בכנסת לנשיאות אין בכוחה להקנות לנשיא הנבחר את ההילה העל-מפלגתית, ובעיקר העל-זמנית, שיש לבן משפחה מלכותית.
זהו ואקום הזועק: במקום שאין אנשים קום והיה איש. צריך לקוות שבנו של חיים יוכיח שיש לו את זה בגנים. ואז יוכל יחד עם ראש הממשלה ונשיא ארה"ב ליצור לכולנו סביבה שאפשר לחיות בה בצלם אנוש ועם בג"ץ שפועל על פי חוק בלבד.
התרעות פיקוד העורף