המשותף הוא שכל המעשים האלה כבר מוגדרים כעבירה לפי חוק העונשין של מדינת ישראל. מאז שנת 1994, סעיף 13(ב) לחוק מגדיר מעשים כאלה כ"עבירות חוץ", והם ניתנים לענישה בישראל כאילו בוצעו בתחום המדינה.
"דיני העונשין של ישראל יחולו גם על עבירות חוץ נגד חיי אזרח ישראלי, תושב ישראל או עובד הציבור, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא כזה". וכן על "חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא יהודי, או רכוש מוסד יהודי, באשר הוא כזה". הוראה נוספת מגדירה כעבירת חוץ גם את הכחשת השואה, בכל מקום בעולם שבו בוצעה העבירה, וכן פגיעה במוסדות ישראליים או יהודיים.
לכן לא נדרש כלל שהמעשה יהיה מוגדר כעבירה לפי חוק המקום שבו בוצע המעשה. במילים אחרות, לא נדרשת "פליליות כפולה", כלומר לא נדרש שבנוסף על היות המעשה עבירה לפי חוקי ישראל, הוא יהיה גם עבירה לפי חוק מקום ביצוע העבירה.
אדם יטעה, אפוא, כשהוא פועל נגד ישראלים ויהודים במדינתו, ומאיים לחוטפם מכוח צו כלשהו, אולי של גוף בינלאומי או אפילו של מוסד אכיפתי מקומי – אם יחשוב שהעובדה היא שהחוק המקומי יגן עליו. הרי הוא "רק" התלונן וביקש לעצור ישראלים, או איים לפגוע בהם. ההגנה הזו לא ממש מעניינת את המשפט הישראלי. ישראל מגינה על אנשיה, כולל יהודים ברחבי העולם, בלי שום קשר לחוק המקום שבו בוצע המעשה נגדם. ההגנה היא פרסונלית ולא טריטוריאלית.
חשוב לפרט כי חוק העונשין כולל לא רק איומים בביצוע עבירה, אלא גם ניסיון ואפילו קשר לביצוע פשע. כלומר: די שמישהו בחו"ל יזמום לבצע פשע של חטיפת ישראלים בתואנה כלשהי, ויתאם זאת עם אחר, כדי שיעבור את עבירת הקשר הפלילי לפי הדין הישראלי, שמוגדרת כ"עבירת חוץ" והיא בת עונשין לפי דיני ישראל.
אל תתעסקו עם ישראל
ההצדקה הרעיונית לתחולתן של עבירות החוץ מתבקשת מאליה: מדובר במדינה המתיימרת להפעיל את כוחותיה, משטרתיים או שיפוטיים, בגין פעולה שישראלים לפי הטענה ביצעו בטריטוריה כלשהי, שמחוץ לגבולות אותה המדינה היומרנית. לאמור: היא עצמה מחליטה לחרוג מעקרון הסמכות הטריטוריאלית, ולהפעיל את סמכויותיה בגין מעשים שבוצעו מחוץ לגבולותיה על ידי אזרחי מדינה אחרת.
בעשותה כן, המדינה היומרנית הזו נחשפת לסיכון שפעולה כזו תיראה כעבירה באותה מדינה אחרת – במקרה זה ישראל – שבאזרחיה יש כוונה לפגוע. לכן ישראל יכולה, ואפילו צריכה, לחרוג בעצמה מהסמכות המוגבלת לישראל בלבד, ולהעניש על הפגיעה באזרחיה ותושביה בכל מקום בעולם.
אכיפת החוק עשויה להיות קלה מכפי שהיא נראית במבט ראשון. החשוב הוא להשיג הרתעה מפני הפעולה הפוגענית, ולפיכך יש צורך להחמיר, כך שדי שאדם השוקל לבצע פעולות נגד ישראלים או יהודים יידע כי איננו בטוח בשום מקום בעולם בגין פעולותיו. כדאי שיחשוב שוב, ורבים יורתעו מבלי שיהיה צורך בפעולה ממש. ישראל כבר הוכיחה שהיא פועלת במרץ וביעילות כנגד המאיימים על שלומה ושלום תושביה, ואין זה רעיון טוב כלל "להסתבך" עם חוקיה.
הגיעה העת שישראלים המגיעים לחו"ל יידעו שהם מוגנים מפני כל פעילות אלימה, כולל חטיפה במסווה חוקי, רק משום שהם ישראלים או ביצעו פעולות בעזה או במקום אחר שאיננו חלק מהמדינה היומרנית. באותה מידה חשוב שמי שינסה לפעול נגד ישראלים, בתואנה שביצעו משהו בטריטוריה כלשהי שאיננה קשורה כלל במדינה שבה אותם ישראלים מבקרים, יידע שבמדינת ישראל קיימת חקיקה כנגד מעשים כאלה, וניתן להפעילה במקרה הצורך.
אסור גם שגוף המתקרא "בית דין בינלאומי", שמנסה לפעול נגד ראש ממשלה מכהן ושר ביטחון לשעבר של ישראל, יוכל לפגוע בחופש התנועה של מנהיגיה – כפי שאסור לפגוע בישראלים, ביהודים ובמוסדות המדינה והקהילה היהודית בכל טריטוריה שהיא. לשם כך די בחקיקה הקיימת, וכל שנדרש הוא להודיע על היכולת, הנכונות, ההיערכות והכוונה לפעול כפי שמורה חוק העונשין הישראלי. זו חובתנו.
התרעות פיקוד העורף