תקוף דונלד, תקוף
כולנו חרדים. עלים נידפים ברוחות המלחמה. החרדה מחלחלת דרך סדקי הנשמה וכותרות המהדורה, משתלטת על ההכרה, על תת־ההכרה, עד אובדן הכרה. הוואטסאפים שזורמים לאורך כל שעות היממה, התחנונים לקבל רמז או שבריר של זנב הערכה מתי זה יקרה, האם באמת בסוף השבוע הזה, או באמצע השבוע הבא, האם יש סיכוי שהם יגיבו נגדנו, או שאנחנו בעצם נגיב נגדם עוד קודם, ועוד אינסוף ניסוחים של אותה שאלה: מתי המלחמה? האם הם שוב יירו עלינו טילים בליסטיים?
זה טבעי, אבל זה גם מוגזם. מאוד מוגזם. וצריך להגיד את האמת: אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. כלומר, יש דווקא אחד שיודע. זה שיחליט. אבל לדעתי, גם האחד שיודע, לא יודע. על פי עדותו, הוא יחליט ברגע האחרון, והוא מסוגל להחליט כל דבר. הוא לא כבול לכלום. בניגוד לכל קודמיו, הנשיאים האמריקאים ה"רגילים", לנשיא הזה אין חוקים, אין כללים, אין איזונים, אין בלמים, אין עכבות ואין גינונים. הוא עושה מה שבא לו. לפעמים זה טוב לנו. לפעמים זה נפלא לנו. לפעמים לא.
אצל נשיא אמריקאי רגיל, אפשר היה להעריך לאן זה הולך. אפשר היה להבין לאן זה הולך. אפשר היה לסכם דברים ולדעת שלשם זה הולך. אצל הנוכחי, אי אפשר. הוא נשאב לאירוע הזה מול איראן במקרה. ההבטחה ההיא שנתן למפגינים, ממדי הטבח המפלצתיים, ה"כמעט תקיפה" בלילה ההוא שבין רביעי לחמישי, האמירה ש"העזרה בדרך".
כדי להפיל אותם, צריך עוד דחיפה קטנה אחת. התקיפה האמריקאית, שעל פי כל הפרסומים עשויה להיות גם ישראלית, יכולה להעיר מחדש את המחאה ולעורר כוחות פנימיים רדומים והתארגנויות פנימיות מאורגנות, שיצטרפו לגלי התקיפות מבחוץ ויביאו את משטר הדמים הזה לקיצו. צריך לקוות שכל ארגוני הביון האפשריים הכינו את זה. ההזדמנות הנוכחית לא תחזור. זה אירוע של פעם בדור, אולי אפילו פעם במאה. הסרת האיום האיראני מעל ישראל וחזרתה של איראן למשפחת העמים הן גיים צ'יינג'ר בקנה מידה תנ"כי. לא רק לישראל. לאזור כולו.
במקום לפחד מזה, צריך לקוות לזה. במקום לחשוש, צריך לדרוש. החרדה הקיומית הפועמת בלב רבים כל כך מאיתנו, מיותרת. כן, מלחמה זה רע. זה גם מסוכן. אבל השארת איראן כאיום מתקתק שממשיך לתכנן את השמדתנו ולהקיף אותנו בחגורת אש, זה אירוע מסוכן הרבה יותר. מלחמה בשטן, בכוחות האופל, במדינת ענק שהיא גם מעצמה אזורית ששמה לעצמה מטרה אחת אסטרטגית והיא מחיקתה של ישראל מעל פני האדמה – היא מלחמת קודש.
איראן היא מדינה בפשיטת רגל ממושכת, בקריסת תשתיות מואצת, במצור בינלאומי. בסבבים הקודמים הם היו אמורים לשגר עלינו מאות טילים בבת אחת. תכלס, שיגרו עשרות. הם הגיעו למסקנה מלומדת ששיגור 30 טילים בבת אחת הוא היעיל ביותר מבחינתם. אם שניים־שלושה מהם חודרים את מעטפת ההגנה, זה מספיק להם. ככה זה היה בפעם הקודמת. מאז ועד היום, מצבה של איראן לא השתפר, אלא להפך. היכולות שלנו דווקא כן השתפרו.
ועוד משהו: בסבב הקודם איראן נלחמה רק נגדנו. בסבב הבא, אם יהיה, תתייצב מולה גורילה כארצות הברית של אמריקה ויהיו לה עשרות מטרות פוטנציאליות במזרח התיכון: הספינות האמריקאיות, הבסיסים האמריקאיים, המפרציות השונות, שם תנסה איראן לגרום נזק לתשתיות כדי להפעיל לחץ על טראמפ להפסיק. כך שאנחנו נהיה רק עוד מטרה בתוך רשימת מטרות מכובדת. זה יקטין את הלחץ.
הטובים מול הרעים
בינתיים, בזמן שחלף, ישראל התכוננה. המודיעין עבד שעות נוספות בצבירת יעדים נוספים ובהכנת הפתעות חדשות. חיל האוויר חידד יכולות. תוכניות חדשות תוכננו. תיאומים חדשים עם בעלות ברית תואמו. והכי חשוב: ב־12 ימי המלחמה הוכח שאיראן הייתה נמר של נייר. מעצמת פלסטלינה. עוצמתה האמיתית התבררה כמקסם שווא. מגדל הקלפים האיראני התמוטט בפני חיל האוויר והמודיעין הישראליים כמעט בלי שהיה צריך לנשוף עליו. שני עשורים של השקעה מטורפת, של יצירתיות בלתי נתפסת, של נחישות והתמדה, הביאו פירות שייקח עוד שנים ארוכות להתחיל ללמוד אותם.
אנשים אחים אנחנו
למי שפספס: ב־15 באוקטובר, יום ראשון, שמונה ימים אחרי הטבח, בא עמית לסיור במרכז הלוגיסטי שה"אחים" הקימו באקספו של תל אביב. גם אני הייתי שם, כמה ימים אחריו. לאחר הסיור, הוא צייץ ציוץ ארוך, רהוט, מפורט ונרגש על מה שראה. "אני חוזר עכשיו נפעם ממוקד העשייה הציונית מהגדולים במדינה כרגע: המרכז של 'אחים לנשק' בגני התערוכה. באולם אחד למידת מכונה שמזהה חטופים לפי צבע המכנס בסרטונים, בחניון מרכז לוגיסטי עצום שממיין תרומות עד רמת סוג השמפו ומשגר למי שצריך באמצעות מחשב". וכן הלאה. עמית תיאר את כל האולמות, את כל המרכזים, את הכמות הבלתי נתפסת של פעילים שעזבו הכל ובאו להציל את המדינה. את 2,000 המשפחות שחולצו מהעוטף על ידי פעילי "אחים לנשק", שהתגייסו בהמוניהם לכל משימה: חילוץ משפחות, רכישת אפודים קרמיים והטסתם ארצה מסביב לעולם, השגת ציוד לחימה בסיסי שהיה חסר בימ"חים, טיפול במשפחות, מה שצריך.
שאלתי אותו השבוע מה השתנה מאז אותו ציוץ? מה הפך את ההתלהבות האותנטית שלו למשטמה רושפת, משל "אחים לנשק" היו, לפחות, האחים המוסלמים? הרי ה"סרבנות" שעמית סגל מייחס לאחים, אירעה עוד קודם. ב־15 באוקטובר, כשצייץ מה שצייץ, הכל היה כבר ידוע והכל היה כבר מאחורינו. היינו בתוך האש, מוכי האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות מאז השואה. אז מה הצית אותו פתאום בימים אלה?
להפתעתי, הוא השיב ש"הם לא התנצלו עדיין".
האמת, הופתעתי. ציפיתי לטיעון אחר. לנימוק טוב יותר. הרי עמית סגל יודע מצוין מי אחראי לטבח 7 באוקטובר. הוא אמר את זה בקולו, באומץ לא מבוטל, הרבה יותר מפעם אחת. נדמה לי שהאחראי הזה, שהחזיק בהגה המדינה לאורך 18 שנה, לא התנצל עד רגע זה. כן, אני מדבר על ראש הממשלה נתניהו. לא התנצל? זה עוד מילא. גם לא קיבל אחריות. גם לא הקים ועדת חקירה. גם כמעט לא ביקר משפחות שכולות, למעט קומץ ששייך לבייס שלו.
אגב, מבחינתי, אם הייתי יהודי דתי, לא הייתי מסכים שהבת שלי תשרת ביחידה מעורבת. אידיאולוגיה ואמונה דתית הן חלק מהדמוקרטיה. צריך למצוא את שביל הזהב, את הפתרון היצירתי, כדי שהמושג "יהודית ודמוקרטית" ימשיך להיות מותג מנצח שהביא לנס האנושי הגדול ביותר מאז בריאת האדם – הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
מי אחראי על האירוע
עמית סגל לא מייחס ל"אחים לנשק" את האחריות לטבח. בהגינותו, הוא יודע בדיוק מי אחראי לטבח. הצבא, המודיעין, כל ראשי הזרועות ומי שמעליהם הכתיב את המדיניות, הביא את ה"הכלה" והכריז על חמאס כעל נכס: בנימין נתניהו. ועכשיו, אחרי שכתבתי וחפרתי את כל זה, בואו נצא מנקודת הנחה הפוכה. בואו נגיד שאכן היו גילויי סרבנות ממשית, בואו נניח שזה התחיל לפגוע בצה"ל וזה העמיק את הסכנה למלחמה. כלומר, בואו נאמץ את הנרטיב של עמית סגל, באופן זמני.
מי האחראי על האירוע כולו? ראש הממשלה. הוא עצמו הסביר את זה בעשרות הזדמנויות: לאהוד אולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה, אמר "היית צריך לוודא את מוכנות הצבא" והסביר אין־ספור פעמים שרק ראש הממשלה אחראי על הביטחון. הוא ולא אחר. הוא צריך לבדוק, הוא צריך לוודא, הוא צריך לקבוע מדיניות, הוא צריך לקחת אחריות, הוא המנווט והוא המחליט.
מלחמה נגד הדמוקרטיה
אבל זה לא הסתייע, מסיבה פשוטה: ליועמ"שית לא היה צל של מושג על מעשיה של הפצ"רית. היא הייתה הקורבן הראשי שלהם, כי היא רומתה. זו הקביעה הקטגורית של אגף החקירות של משטרת ישראל. גם אם אנשים בלשכתה העידו במסגרת החקירה (כך צריך), זה לא אמור לפסול אותה. היא לא קשורה למעשה. הרי אם עוזריה של היועמ"שית היו עדי ראייה לתאונת דרכים, אפשר היה למנוע ממנה להגיש כתב אישום בגין אותה תאונה? זה אפילו לא טיעון ילדותי. זה טיעון שרלטני, שבא מפיהם של שרלטנים.
למרבה הצער, אלה רוב הדברים שהממשלה הזו עושה, ולכן היא רוצה להיפטר מהיועמ"שית. יעל קוטיק היא האקדח המטאפורי הנוכחי שאמור להעניק את יריית החסד (המטאפורית) בגבה של בהרב מיארה. הבעיה: אין באקדח הזה קליעים, כי האמת לא משקרת.
קוטיק הנ"ל מעכבת כבר שבועיים וחצי את המסקנה המתבקשת ואת שחרור המניעות של היועמ"שית. היא מותירה את עננת הכזב והפייק מעל ראשה, וזו שערורייה שקשה לתאר. היא פונה שוב ושוב למשטרה, היא מבקשת לעבור על רשימת הנחקרים (בניגוד לחוק), היא מערערת על קביעותיהם של מיטב החוקרים והיא מנסה בכל כוחה לתקוע טריז בין היועצת המשפטית לממשלה לבין התיק הזה, כדי שיריב לוין יוכל להשתלט עליו, למנות "מלווה" מטעמו ולנסות לסחוט משם משהו, שיסייע לו בהמשך מלחמת השמד שהכריז על הדמוקרטיה הישראלית. אסור לתת לזה לקרות.
התרעות פיקוד העורף