הוא צודק, כמובן, ישראל היא מדינה אחרת. אבל כזאת שמתנהלת כל הזמן כשברקע המתח בין שתי אפשרויות קצה: האחת – ישראל היא המדינה ה־51, כלומר, נתונה למעשה באופן מלא למרות האמריקאית. השנייה – ישראל "איננה רפובליקת בננות", כדבריו המוכרים של מנחם בגין, כאשר התעקש להעביר, למורת רוחם של הקברניטים בוושינגטון, את "חוק רמת הגולן" של שנת 1981. או שאנחנו ממש חלק מאמריקה – או שאנחנו בועטים כדי להזכיר את עצמאותנו המרדנית. כאמור, אלה אפשרויות הקצה, שהמציאות מטולטלת ביניהן בתקופות שונות, מול אתגרים שונים, לנוכח אישיותם ותפיסת עולמם של מנהיגים שונים.
לפני קצת יותר משבוע בלי ספק היטלטלנו, בלי ספק נראינו גם וגם.
ההתערבות של טראמפ בשאלת החנינה לנתניהו היא בלי ספק תקדים. הרבה ממה שעושה טראמפ הוא תקדים. זה כשלעצמו לא מפתיע, וגם לא בהכרח רע. החלטה אמריקאית להצטרף למתקפה נגד איראן לפני קצת יותר מחצי שנה הייתה תקדימית – לטובתנו. החלטה אמריקאית להכיר בירושלים כבירת ישראל, לפני כמה שנים, הייתה תקדימית – לטובתנו. העובדה שטראמפ לא רואה מולו מחסומים שאסור לחצות, ברטוריקה, בהתנהגות, במדיניות, היא סוד עוצמתו. מי שמניח שטראמפ יחצה את המחסום כשנוח לנו, ויישאר מאחוריו כשלא נוח, עושה טעות. הוא יחצה את המחסום שמתאים לו, כשנוח לו. פעם יפציץ באיראן, פעם יכפה הפסקת אש, פעם יאיים, פעם יקיים.
ואותו כלל חל גם על מי שעלצו על התביעה של טראמפ מהרצוג. גם הם צריכים לזכור שאותה ברוטליות היא שאפשרה לטראמפ לבטל בהתבטאות חדה את האפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, להוריד מהשולחן כל חלום על הקמת יישובים יהודיים בעזה, שלא לדבר על הגירת פלסטינים (חלום שטראמפ ניפח, ואז ניפץ), ולאלץ את ישראל לעצור את המלחמה. מי ששמחים על כך שטראמפ מרגיש שהוא יכול להורות לישראל לחון את ראש ממשלה, צריכים להביא בחשבון שאותה הרגשה יכולה להוביל אותו להורות לישראל לעשות עוד כל מיני דברים, שחלקם אולי לא יהיו לרוחם. הסנטימנט הטראמפי הוא אותו סנטימנט בשני המקרים. הוא מחליט מתי, הוא קובע מה, הוא מפעיל לחץ כדי שדעתו תתקבל.
ובמילים אחרות: אפשר לנסות להיות המדינה ה־51 (עד גבול מסוים כמובן), ואפשר להתעקש לא להיות רפובליקת בננות (גם זה עד גבול מסוים: אנחנו צריכים תמיכה אמריקאית). מה שקשה לעשות זה להיות גם וגם, מתי שנוח לנו. להיות המדינה ה־51 כשמדובר בהפסקת אש, אבל לא רפובליקת בננות כשמדובר בחנינה. או להיות המדינה ה־51 כשמדובר בחנינה, אבל לא רפובליקת בננות כשמדובר בסיפוח ביהודה ושומרון.
במה בחרנו? נדמה שנתניהו בחר במדינה ה־51 (ואם תרצו להיות פחות מנומסים: ברפובליקת בננות). אפשר להיות נדיבים, ולהניח שזו בחירה עניינית ונכונה לנוכח האתגרים שישראל מתמודדת איתם, ולנוכח אישיותו של הנשיא המכהן כעת, שמוכן לדבר בנימוס רק עם בני חסות. במקרה כזה, ואם כבר בחר, ברור שנתניהו מנצל את הבחירה גם לטובתו האישית. מכיוון שטראמפ הוזמן להתערב בכל דבר, למה שלא יתערב גם בעניין האישי הקטן שלו?
כמובן, אפשר להיות נדיבים קצת פחות, ולהניח שהמהלך הפוך. נתניהו מאפשר לטראמפ מעורבות עמוקה בכל מה שישראל עושה, כדי להרוויח את מה שהוא מרוויח לטובתו האישית. אם זה המהלך, זו אינה בחירה עניינית, אבל יכול להיות שישראל עדיין תרוויח ממנו בכמה תחומים, לנוכח האתגרים שהיא מתמודדת איתם ולנוכח אישיותו של הנשיא. המניע של נתניהו הוא דבר אחד – התוצאה מבחינת ישראל היא דבר אחר.
איפה כל זה מעמיד את יצחק הרצוג? קל לומר שזה מעמיד אותו במצב לא נוח. קל לומר שזה מעמיד אותו מול דילמה מורכבת. הנשיא צריך לחשוב על טובתה של ישראל. הנשיא צריך לשקול מה יועיל לה ומה יזיק לה יותר, וטראמפ סיבך אותו. עד השבוע, הרצוג היה יכול לשקול אם ההחלטה לחון את נתניהו מועילה או מזיקה לישראל, ויש כמובן פנים לכאן ולכאן (שתלויים גם בתנאי החנינה). מהשבוע הרצוג צריך לשקול דבר מסובך יותר – את השאלה אם ההחלטה לחון את נתניהו מועילה או מזיקה לישראל, בתוספת השאלה אם ציות או אי־ציות להוראה המפורשת של טראמפ מועיל או מזיק לישראל.
נדגים: נניח שהוא חושב שטוב לישראל שנתניהו יקבל חנינה, אבל רע לישראל אם הנשיא שלה ייראה כמי שמכופף את החוק בכניעה לתכתיב של הנשיא האמריקאי – מה הוא אמור לעשות? או נניח שהוא חושב שרע לישראל שנתניהו יקבל חנינה, אבל רע לה אם ימרה את פיו של הנשיא האמריקאי – מה הוא אמור לעשות?
הציונות הקרבית
נדבר על מושגים מוכרים. נדבר על "לכתחילה" – נדבר על "בדיעבד". יש דברים שאנחנו רוצים שיקרו, תומכים בהם. יש דברים שאנחנו אולי לא רוצים, או לא בטוחים, אבל מסכימים שבנסיבות מסוימות הם נדרשים, או נסבלים. כמובן, יש גם דברים שאנחנו מסרבים להשלים איתם. לא רוצים בהם לכתחילה, ומסרבים גם בדיעבד.
כשמדובר על שירות חיילות בצה"ל, ועוד יותר מזה על שירות קרבי של חיילות בצה"ל, תמצאו את שלושת הדפוסים הללו. מי שחושבים שלוחמות זה המצב הרצוי; מי שחושבים שלוחמות זה לא המצב הרצוי, אבל מצב שכנראה נדרש; ומי שחושבים שלוחמות זה דבר לא רצוי. הסוג השלישי יחסית נדיר – אבל עושה הרבה מאוד רעש. לפעמים עד כדי כך שהוא יוצר את הרושם שיש בישראל מחנה גדול ורב של התנגדות לשירות קרבי של לוחמות. אבל אין.
המספרים נאספו לסקר של JPPI, והם ברורים למדי. ובמקרה הזה נתמקד במספרים שנוגעים לתשובות היהודים, כי הערבים לא משרתים, ורבים מהם גם נמנעים (לא כולם אבל רבים) מלהשיב על שאלות שנוגעות לסוגיות של גיוס.
הציבור הישראלי אוהב את החיילות שלו, והרבה פחות אוהב את החרדים. גם השנה, כמו בכל השנים האחרונות ואולי קצת יותר, כאשר שואלים ישראלים על מידת הקרבה שלהם, או החיבה שלהם, לחרדים, התשובה לא בדיוק חיובית. אפשר לצעוק עד מחר שזה נובע מאנטישמיות, או מהסתה, או מקנאה, או ממה שלא יהיה. אבל זה המצב. הם לא אהודים. וכולנו יודעים שיש לזה עוד כמה סיבות אפשריות חוץ מאוטו־אנטישמיות של יהודים כלפי יהודים אחרים.
גם ציבור רחב של ישראלים שלא מתלהב משירות צבאי של נשים – ומדובר בעיקר בציבור דתי, שגישתו החינוכית המקובלת היא לא לעודד שירות בנות בצה"ל – מקבל את המצב שנוצר: יותר חיילות קרביות, וגם הרבה יותר חיילות דתיות. זה נושא שעוסקים בו הרבה בתוך המגזר הדתי. לא מעט רבנים תולשים את מעט השיער שיש להם בייאוש, אבל הבנות הצעירות עושות כהבנתן. הן מתגייסות במספרים הולכים וגדלים.
הקבוצה הבולטת בקרב דתיים חושבת ששירות קרבי של נשים זה "חדשות טובות". הקבוצה העיקרית של תומכי הציונות הדתית (מי שאומרים כעת שיצביעו למפלגה) אומרים ש"זו מגמה שצריך לשנות". קשה למפלגה לייצג גם עמדה כזאת וגם עמדה כזאת. אלה עמדות שיש ביניהן הבדל עקרוני גדול.
אונייה בדרך להתנגשות
כמובן, זה לא אומר שלא צריך לסדר את הרהיטים כך שיהיה יותר נוח, ולא ניתקל בהם, ונוכל להשתמש בהם כל עוד הסיפון איכשהו יציב. לפעמים, כל מה שיש לעשות הוא לסדר רהיטים. שהרי, את הטיטאניק שלנו אין לנו דרך להטות ממסלולה. ומצד שני, קצת קלות דעת של פרופורציה כמעט מתבקשת. אם כל מה שאנחנו עושים הוא להזיז את הספה למקום של הכורסה, ואת הכורסה למקום של הטלוויזיה, בשעה שהספינה מתקדמת לעבר הקרחון, אין טעם לקחת את המאמצים שלנו יותר מדי ברצינות.
התרעות פיקוד העורף