מדינה שיודעת לשלוח אנשים למלחמה חייבת לדעת גם לקבל אותם בחזרה

משפחה אחרת שכלה את הבת ב־7 באוקטובר. הם עושים הכל כדי לחזור לתפקד, יש הרבה ימים שהם מתקשים בכלל לצאת מהמיטה, אבל הם זכאים לתמיכה ולליווי, והם נעזרים ככל יכולתם במסע הארוך והבלתי אפשרי של השכול. החברה הכי טובה של בתם מתקשה מאז לנשום, ממש כמותם, אבל היא לא נמצאת בשום קטגוריה. חברה שכולה. בכל בוקר מחדש אין לה כוח לצאת לעבודה, היא איבדה כליל טעם במפגשים חברתיים, אז איך מצפים ממנה לפעול ולתבוע הכרה וטיפול מהמדינה.

ישראל מצויה בעיצומו של משבר בריאות נפש חסר תקדים. השלכות טבח 7 באוקטובר והמלחמה הארוכה שפרצה בעקבותיו נפלו על מערכת חסרת מענים עוד קודם לכן. דוח של משרד הבריאות חשף השבוע עלייה של 25% במפגשים של מערכת בריאות הנפש באמצעות קופות החולים, ובארגון נט״ל דיווחו השנה על קפיצה במאות אחוזים בפניות.

מדובר בזינוק האדיר בשיעורי הפוסט־טראומה, הדיכאון והחרדה בכל שכבות האוכלוסייה: לוחמים בסדיר ובמילואים ומשפחותיהם, משפחות שכולות, כולל אחים וקרובים נוספים, מפונים, חטופים ששבו ובני ביתם, ועוד מעגלים רחבים של אנשים שהמדינה טרם מצאה שם לקבוצה שאליה הם משתייכים או הגדרה לפציעה שלהם.

זהירות, מבוך לפניך

הטיפול הקיים בפוסט־טראומה בישראל מפוצל בין עשרות גופים, משרדים ותקציבים, שלא מתקשרים מספיק זה עם זה, והוא כולל חסמים בירוקרטיים רבים. וכשמישהו סוף־סוף פונה לעזרה, לאחר שכבר צבר אומץ, הוא נתקל בטפסים, בתורים, בסירובים, ובמשפט שישבור את ליבכם: "אתה לא עומד בקריטריונים".

מי שכוחו יפה לנווט במערכות מקבל מענה, לרוב חלקי. את השאר המדינה מאבדת.

מדינה שיודעת לשלוח אנשים למלחמה חייבת לדעת גם לקבל אותם בחזרה. לא על הנייר - בפועל. עם תקציב, עם כתובת ברורה, עם מענה שמגיע לאדם ולא מחכה שהאדם ילמד לנווט במבוך.

מה שנדרש עכשיו זה טיפול עומק. תוכנית לאומית כוללת ומתוקצבת לשיקום כלל האוכלוסיות שנפגעו ב־7 באוקטובר ובמלחמה - תוכנית אשר תתייחס לאדם במכלול חייו, ולא רק לתסמינים שלו. תוכנית מתכללת, רציפה, מבוססת ראיות, ובעלת כתובת אחת ברורה לאזרח. תוכנית שתכלול רצף טיפולי אמיתי: החל מהתערבות מוקדמת, דרך שיקום נפשי, פרטני וקבוצתי, משפחתי ותעסוקתי, ועד חזרה מלאה לחיים. תוכנית שתכיר במעגלי הפגיעה הרחבים - לא רק בלוחם שחזר, אלא גם באמו שעזבה הכל בשבילו, בחבר השכול, באח שנשאר כאן ומחזיק בשברים.

הספרות המקצועית קובעת שהדבר המרכזי בהחלמה מטראומה הוא לא רק הטיפול בסימפטומים אלא גם החזרת השליטה לנפגע. החזרת הבחירה. החזרת תחושת המשמעות לחיים שנחרבו. ואת זה אי אפשר לעשות רק באמצעות מענה נקודתי או עם טופס מגביל, ובטח שלא עם ועדה שתגיש המלצות לשולחן ריק מתקציב מספק.

זה לא רק עוול אנושי, זה כשל מערכתי וכלכלי. פוסט־טראומה שלא מטופלת עולה יותר - בשנות עבודה אבודות, במשפחות שמתפרקות, בילדים שגדלים עם פצעים שלא יגלידו, ובמעמסה עתידית על מערכות הרווחה והבריאות. הם נתנו למדינה הכל. הגיע הזמן שהמדינה תיתן להם את המעט ממה שמגיע להם: את הדרך חזרה.