האוטונומיה הזו לא קמה ביום אחד והיא לא רק תגובה למאמצי גיוס החרדים בזמן האחרון. שורשיה בתפיסה אידיאולוגית הרואה במדינת ישראל ״פריץ״. כתפיסה עקרונית, לחלק מהחרדים אין אחריות כלפי המדינה, אבל יש מלוא הלגיטימציה בעיני עצמם לנצל עד תום את מה שאפשר להשיג מהפריץ הזה. כך, בעשורים האחרונים החרדים ניצלו את כוחם הפוליטי כדי להגביר את האוטונומיה שלהם כמדינה בתוך מדינה.
חלק לא מבוטל מהאשמה במצב הזה מוטל על המדינה. לאורך שנים היא מפגינה העדר אכיפה ופיקוח. לדוגמה, גם כשמוסדות חרדיים אינם מלמדים לימודי ליבה, שאותם הם אמורים ללמד, המדינה ממשיכה להזרים להם תקציבים. ואל מול תעשיית הגמ״חים שמגלגלת מאות מיליונים ללא פיקוח ראוי המדינה גוררת רגליים בהחמרת הדרישות הרגולטוריות.
הסכנה בכל אלה אינה רק מוסרית ומשילותית, אלא קיומית. הנתונים הדמוגרפיים ברורים: החרדים מהווים כבר כיום 14% מהישראלים. כל ילד שלישי בכיתות א’ בחינוך העברי הוא חרדי. על פי הלמ״ס, בעוד ארבעה עשורים שליש מהישראלים יהיו חרדים. אם שליש מהישראלים יחיו באוטונומיה חוקית ומשילותית, למדינת ישראל לא תהיה אפשרות מעשית להתקיים.
שאלת גיוס החרדים חורגת מזמן מסוגיות השוויון בנטל והשירות בצבא. היא הפכה לנקודת הכרעה היסטורית. השאלה היא, האם מדינת ישראל תמשיך להתקיים כמדינה אחת, או שתמשיך לגדול בתוכה אוטונומיה שבסופו של דבר תביא לשינוי אופייה ואז לקריסתה.
התרעות פיקוד העורף