ישראל היא מן המדינות הלא אירופיות המחוברות ביותר למערכות האירופיות ברמת חוטי עצב: תעופה, תקינה, רגולציה פיננסית, מחקר, ביטחון תשתיות, סייבר אזרחי, אנרגיה. שני הצדדים פועלים בתוך פער קבוע: רעש פוליטי דוחק את המהות.
באירופה מתקבעת קריאה של ישראל כ“תיק נורמטיבי” במנותק מהקשר: קו מגע יומיומי עם ארגוני טרור ומדינות תומכות טרור, זירה שבה טעות עולה בדם. לחץ שאינו מבין את המכניקה הישראלית מחזק את המחנה הישראלי החשדני ומרחיק הכרעה. ובמקביל נשמרת אשליה הפוכה: שישראל תלויה באירופה בלבד. בפועל גם אירופה נשענת על ישראל בנכסים תפעוליים - טכנולוגיה, סייבר, מודיעין, ביטחון, אנרגיה ותשתיות. מסגור ישראל כ“בעייתית” מוחק אינטרס אירופי.
האויבים משותפים: טרור, הקצנה, מימון עוין, חדירה תודעתית, שחיקת גבולות. מי שמגדיר זאת כזירה מקומית יגלה שההדף מגיע אליו.
לעתים, ביקורת אירופית על ישראל מחליקה לסטנדרט כפול ולרמיזה קולקטיבית כלפי יהודים. אך גם ירושלים נדרשת להבחין: לא כל ביקורת היא אנטישמית, גם כשהיא חריפה, גם כשהיא פוליטית. ערבוב בין אנטישמיות למחלוקת מדינית מחליש את המאבק באנטישמיות אמיתית ופוגע באמינות. אירופה, ברובה, מבקשת שיח כן ותכליתי, לא מלחמת סיסמאות.
ישראל מפספסת את האיחוד כשהיא מתבלבלת בין כותרות למנגנון. ספרד אמרה, אירלנד צעקה, בלגיה גינתה, ומסיקים ש“אירופה נגדנו”. זו שגיאה. האיחוד הוא מנגנון כוח: נציבות, מועצה ופרלמנט, כללי הצבעה שונים, קואליציות מתחלפות, רוב מיוחס כאן ופה אחד שם. רטוריקה לא מחייבת. החלטה מחייבת.
בריסל חשובה לישראל במציאות שבה וושינגטון מודדת בריתות בעסקאות. היא פוליסת הביטוח מול תנודתיות אמריקאית.
גרינלנד חשפה את דפוס טראמפ: ריבונות כפונקציה של אינטרס, ברית כל עוד היא מתיישרת, ומי שלא מתיישר משלם. לא הבטחות, כלים. לא מחויבות, חפיפת אינטרסים יומית.
בירושלים נרשמה המסקנה: אם כך מתנהלים מול קופנהגן, כך יתנהלו מולנו כשהאינטרס יתפצל. הידידות עם טראמפ איננה עוגן. היא תנאי. כשהריבונות של בעל ברית הופכת סעיף מיקוח, כל נכס נחשף - היום אי, מחר מרחב. מכאן האינטרס הישראלי בעמדה הדנית. אם אפשר ללחוץ בעל ברית מערבי בלי מחיר, זו שיטה. אחרים בוחנים אותה על ישראל. הזמן נסחר.
במקביל מתקיים תיאום עמוק בין ירושלים לבריסל, גם בדרג הפוליטי ובעיקר בדרגים המקצועיים, במכלול תחומים. הוא אינו תלוי מפלגה, ובמוקדים תפעוליים גובר על הקו מול וושינגטון: פחות אישי, פחות תנודתי, יותר מנגנוני, ולכן מייצר תוצאה.
סביב גרינלנד נשמר בירושלים שקט פומבי. אין רווח בעימות, אך אין אפשרות לניטרליות. בדרגי העבודה ישראל בצד הדני והאירופי: תיאומים, חסימות, סימון גבולות. מתחת לרדאר נבנה תיאום שקט עם בירות אירופה סביב טראמפ - לא נגד ארה״ב, נגד התנודתיות: תרחישים, קווים אדומים, סנכרון תגובות, וגיבוי ליום שבו וושינגטון מחליפה כיוון באמצע מהלך.
ישראל אינה בונה אסטרטגיה על משתנה אחד, וגם בימים קשים, לא מחליפה את בריסל בוושינגטון. אירופה זקוקה לישראל כדי להישאר שחקן.
התרעות פיקוד העורף