שמעתי רבות מעמיתי במשרד החוץ על תחושת הבדידות והעוינות כלפי ישראל מקולגות במשרד החוץ ששירתו באו"ם, אבל החוויה שלי היתה לגמרי אחרת. בדיון על הסוגיה הישראלית-פלסטינית, כל אחד ואחת מהדוברים שייצגו את המדינות החברות במועצת הבטחון, והמדינות הערביות והמוסלמיות שיש להן עניין בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ביטאו עמדות פרו-ישראליות מובהקות.
כולם דיברו על הצורך בפירוק חמאס מנשקו והתקדמות להסדר שיבטיח לישראל עתיד של בטחון לצד מדינה פלסטינית. לא שמעתי אף דובר שמערער על הקשר שלנו לארץ ישראל או על זכותנו לבית לאומי משלנו ולביטחון.
סער נשא נאום הסברה קלאסי, שאני מכיר בעל פה משנותיי במשרד החוץ. נאום שמשכנע את מרכז הליכוד, אבל מעורר אנטגוניזם או לעג בקהילה הבינלאומית. הוא דיבר ארוכות על הקשר היהודי ליהודה ושומרון, בעוד שאף אחד מהיושבים בחדר לא ערער על הקשר הזה.
רק ממשלת נתניהו, משטר האייתוללות באיראן והג'יהאדיסטים נוקטים בעמדה שרק לצד אחד יש קשר וזכויות במרחב שבין הנהר לים. כל מדינות ערב הכירו בזכויות של ישראל ביוזמה הערבית מ-2002 וכמובן שגם מדינות אירופה, אמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה תומכות בכך, כפי שמתבטא בעשרות החלטות או"ם מאז 181, 242 ו-338.
כל המדינות הערביות שהתבטאו בדיון מועצת הבטחון בו השתתפתי כמתדרך, כולל נציג הרשות הפלסטינית, רוצים בדיוק כמונו בפירוק חמאס, חיזבאללה וארגוני טרור אחרים מנשקם. לא מכיוון שהם ציוניים, אלא מכיוון שהטרור מאיים גם עליהן והן רוצות יציבות ושגשוג שאי אפשר להשיג במלחמות שאינן נגמרות. האיחוד האירופאי מגדיר מזה שנים את חמאס כארגון טרור בעוד שממשלתנו שלנו רואה בו נכס.
חשוב להבין, שיש לנו אינסוף חברים ושותפים בקהילה הבינלאומית. ברגע שנשתחרר מהלפיתה של הימין הקיצוני על הפוליטיקה הישראלית, גם המעמד הבינלאומית שלנו ירקיע לשחקים ונוכל למצות את הפוטנציאל המדהים של החברה האזרחית והמגזר הפרטי שלנו.
התרעות פיקוד העורף