בישיבה השתתפו מנהיגים מ־46 מדינות, ובהן קטאר, מצרים, טורקיה, אזרבייג'ן, אינדונזיה, קזחסטן וכמובן ישראל. את האירוע פתח טראמפ בנאום שנשמע יותר כהכרזת ניצחון מאשר כהצגת תוכנית עבודה סדורה. הוא הצהיר כי "המלחמה בעזה נגמרה", הרבה להחמיא לשותפיו והשרה אווירה חגיגית - כמעט קלילה - ביחס לאתגרי היסוד שעומדים לפתחה של המועצה. אלא שמאחורי הבמה החגיגית מסתתרים לא מעט מוקשים.
מוקש ראשון: כוח משטרתי "פלסטיני" בעזה
ברצועת עזה פועלים ארגוני טרור שייעודם המוצהר הוא השמדת ישראל. השאלה המתבקשת היא מי הם אותם "שוטרים" חדשים, ומה מידת הזיקה שלהם לארגונים הללו. החשש הוא שמדובר במנגנון שייתן לגיטימציה מחודשת לגורמים עוינים תחת כסות אזרחית.
יש תחושה כי וושינגטון בוחרת לראות בעזה סיפור הומניטרי בלבד - ומתעלמת מהתשתית האידאולוגית העמוקה שמניעה את הטרור. אידאולוגיה אינה נעלמת בהכרזה חגיגית. היא מחייבת טיפול עומק, ביטחוני ותודעתי גם יחד.
מוקש שני: חברותן של מדינות בעייתיות
חברותן של קטאר וטורקיה במועצה מעוררת דאגה אסטרטגית. קטאר הייתה מתווכת מרכזית בסוגיית החטופים, וזכתה לאורך הדרך ליחסי ציבור חיוביים. אך אי אפשר להתעלם מתפקידה רב־השנים במימון ובחיזוק גורמים איסלאמיסטיים באזור. בנאום הפתיחה הקדיש טראמפ שבחים רבים לדוחא - מה שמעורר שאלות באשר לעומק הברית המתהווה.
מוקש שלישי: חזרת הרשות בדלת האחורית
ראש הממשלה שב והצהיר כי לא תקום מדינה פלסטינית בעזה. אלא שהקמת ועדת הטכנוקרטים והקמת משרד קישור בין הוועדה לבין הרשות הפלסטינית של אבו מאזן מעלים סימני שאלה. האם מדובר ברשות פלסטינית תחת שם חדש? האם ישראל מקבלת, הלכה למעשה, תהליך של "פלסטיניזציה" מחודשת של הרצועה?
השתיקה הישראלית בנושא מדאיגה. ללא קו אסטרטגי ברור באשר ליום שאחרי - הוואקום מתמלא ביוזמות בינלאומיות שלא בהכרח תואמות את האינטרס הביטחוני של ישראל.
בין תודה לטראמפ לאחריות לאומית
הגיע הזמן לקבל החלטות אסטרטגיות ברורות - גם אם הן אינן פופולריות - ולהבטיח כי ביטחון ישראל לא יופקד בידי הצהרות חגיגיות ושולחנות עגולים בוושינגטון.
התרעות פיקוד העורף