החלטת הממשלה, ביוזמת השרים סמוטריץ’ ולוין, להסדרת שטחים ביהודה ושומרון, אומנם לא עברה בדיוק מתחת לרדאר, אך בגלל עומס הידיעות על איראן, שלא לדבר על הקרבות הפוליטיים וחדשות ה־NBA, החלטה זו, בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתיד מדינת ישראל, נדחקה מהמקום שהייתה ראויה לו.
באופן רשמי מדובר בתהליך לרישום קרקעות ביו”ש, אך מהותית הכוונה היא סיפוח בשלבים של האזור והסדרה מדורגת של 15% משטח C, שהסכמי אוסלו קבעו בו שליטה צבאית ואזרחית של ישראל ושיש בו רוב יהודי. בכל מקרה, גם לפני אוסלו, האזור נחשב כמו בקעת הירדן שטח חיוני לביטחון ישראל. אך לא קשה להבחין בכך שהשלבים הבאים חורגים מהמסגרת הזאת.
ב־1967, במלחמת מגן מול התוקפנות הירדנית, ישראל כבשה את כל האזור עד הירדן והיא רואה בו שטח במחלוקת, שהיסטורית וחוקית (הצהרת בלפור, הסכמי סן־רמו והמנדט הבריטי) זכויותיה בו עדיפות על זכויותיו של כל גורם אחר. ואולם, השיקולים העומדים היום בפני ישראל אינם בעיקרם משפטיים או כרוכים בזכויות, וממילא אויבינו אינם מכירים בזכותנו אפילו בתל אביב – אלא קשורים במעשים ובעקרונות בעניין עתידנו.
ב־1937 נערך במזכירות מפא”י, המפלגה הדומיננטית ביישוב היהודי, דיון ממצה על עתיד הגבולות שאליהם יש לחתור במדינה העתידה לקום. אחד ממנהיגי מפא”י המשפיעים ביותר, ברל כצנלסון, אמר: “טוב שכן רחוק מאויב קרוב. הם (הערבים) לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא – בחשבון אחרון, הרי זו רפורמה פוליטית לטובת שני הצדדים. ההעברה אל מחוץ לארץ ישראל אין פירושה לסביבות שכם”. כצנלסון לא היה לבד בעמדתו, אך בן־גוריון, שאולי לא התנגד לעמדה באופן עקרוני, דחה אותה משיקולים מדיניים מעשיים.
ייתכן שהיפותטית ההיסטוריה הייתה יכולה להתפתח אחרת לו, לדוגמה, הייתה החלטת האו”ם על החלוקה ב־1947 מתייחסת לא רק לשטח, אלא גם לאוכלוסייה המיועדת לשבת בו. אך זה לא קרה, אף שבמהלך מלחמת השחרור חלו שינויים דמוגרפיים רחבי היקף לטובת היישוב היהודי. בעקבות מלחמת העולם השנייה, צ’כוסלובקיה ופולין אומנם גירשו מתחומיהן מאות אלפי גרמנים שהתגוררו שם דורות, ואיש לא צעק “טיהור אתני”, אך מה שהיה אפשרי מיד אחרי המלחמה בארץ ישראל כבר לא היה אפשרי שלוש שנים מאוחר יותר. את העובדה הזאת לא נוכל לשנות, כפי שגם הנשיא טראמפ לא באמת ישנה את הרכב האוכלוסייה בעזה.
ברם, זו איננה השאלה העיקרית שצריכה להעסיק אותנו. את גבולות המדינה נוכל אולי להרחיב, אבל לא את המציאות הדמוגרפית בשטח. זו הסיבה לכך שמנחם בגין לא כרך סיפוח במצע המדיני שכתב ב־1977 והדבר גם משקף את דעת רוב מצביעי הליכוד.
אז מה בדיוק הנרטיב המעשי של לוין וסמוטריץ’? שדורות של ישראלים יחיו במדינה בעלת מיעוט יהודי, או לכל היותר רוב לא משמעותי (כולל אחוזים בלתי זניחים של מי שאינם מוכנים ליטול על עצמם חובות מרכזיות של אזרחים במדינה)? שהאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון תיעלם איכשהו מעצמה כמו החתול באליס בארץ הפלאות, או שהבעיה תיפתר במלחמה נוספת?
הפתרון שאומר כביכול “הערבים פשוט יהיו תושבים אך לא אזרחים” (גם זה, אגב, בניגוד מוחלט לתורת ז’בוטינסקי) יהיה מעשית סופה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, ובפועל, יהפוך אותה למדינה דו־לאומית של כל אזרחיה. מי שאינו מבין זאת הוא במקרה הטוב עיוור או כסיל מוחלט.
קיימת סכנה נוספת: בגלל ההתנגדות הבינלאומית הכמעט־מוחלטת, כולל בממשל טראמפ, היוזמה לסיפוח מלא של כל שטח יו”ש (עזה ממילא ירדה מהפרק) עלולה להכשיל גם את הצעדים החיוניים להבטחת גבולות ביטחון, לחיזוקם של גושי ההתיישבות ולשליטה בנכסים היסטוריים, דתיים וארכיאולוגיים, דברים שחלק מהעולם ורוב הציבור הישראלי תומכים בהם.
לפני הניסיון לקבוע “בכאילו” עובדות בשטח, חייבים לדון בשאלות קונקרטיות, כגון הבטחת שלום היישובים שהוקמו באזורים שלא יהיו חלק אינטגרלי ממדינת ישראל וקידום הסדרים בנושא הערבי־פלסטיני שאינם נוגדים את האינטרסים הבסיסיים של ישראל.
התרעות פיקוד העורף